מכל החברעס בכיתה, דווקא אני, שתמיד העזתי יותר ותמיד חשבו שאני תלמידת ויצ"ו ענוגה משום המכנסיים המתרחבים, השמלות שאמא שמרה לי הישר מהסבנטיז והסבנטיז האחרים שהשגתי בחנויות יד שניה. אני שלבשתי שמלה זהובה מנצנצת ופיצצתי את השיער בחמישים סיכות ראש אדומות, שנעלתי נעלי דוק מרטינס צהובות ועל כך הייתי ללעג ולקלס בקרב תלמידי בסמת (נסעתי דרך הדר) עדשגם הם הבינו שזה באופנה והתחילו לנעול כאלה גם. לבשתי למסיבת הסיום המעפנה שמלה קצרצרה תכולה ומנצנצת עם זוג עקבי תכלת אימתניים עליהם לבבות פרווה סינטטית ובימים כתיקונם לבשתי חולצה איומה וכסופה (חזק במנצנצים) עם שני כוכבים, נו, שמה.
דווקא אני נהייתי דודה.
בכל פעם שנופלות לידי מהאינטרנט תמונות של אופנת רחוב אני גונחת בחוסר אמון ומתפללת לאל הטוב שחלאס, שיפסיקו ללבוש שמלות של בנות מוסד חוסות, די עם הפרחוניות המטופשת, מספיק עם החגורות המצחיקות על הסרעפת. מה חשבתן כשהרכבתן על השיער פלמינגו מפוחלץ? מה אלו משקפי הקלארק קנט לכן בנות? למה טבי, הילדה הסתומה הזו שמתלבשת כמו סבתא היא כוכבת רוק בעולם האופנה?
אני אומרת לכן, נהייתי כזו שמרנית, אני כמו כל הדודת האלה שמצקצקות צוק-צוק-צוק על הנוער של היום, אני מה שנשבעתי שלא אהיה לעולם. וזה חצי לא מפריע לי. כלומר: מפריע לי שאני שמרנית כי הבטחתי לעצמי להיות טינאייג'רית נצחית והופס, התפלקה לי ככה הבגרות והאחריות מצד שני: לא תתפסו אותי מתה בבגדים מגוכחים ומעפנים שיגרמו לי להראות אולי בועטת ואינדיוודואלית כמו כולם (אזהרת שנינות, היתה פה אחת, שימו לב שלא לפספס) אבל הרבה פחות מהממת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
