מיכל והכפר

היה לי יום קקה מדן ועד אילת. הבעיה היא שימים כאלה הופכים יותר ויותר שכיחים כשאני עובדת. האמת היא שבאתי הביתה והייתי סופר סבלנית כלפי אור שחטפה עצבים בבית הספר על המורה שלה (שאני לא מצדיקה אבל זה סוד) ובישלתי עם בן בן בזמן שאורולים הכינה שיעורים במתמטיקה (הילדה וירטואוזית בתחום, כמו אבא שלה). בישלתי לנו את העוף עם הירקות ברוטב סויה (יש מתכון בצד שמאל שאתם חייבים לנסות) עם אורז ולקולגה שנפלה למשכב הכנתי פסטה בריקוטה ואגוזים וגם ניקיתי וגם בכיתי על כך שאיבדתי איזה חלק של הפוד פרוססור כי בסוף זה היה חייב לצאת איכשהו, הלחץ מהסיר.

וזהו, אני לא רוצה יותר לקטר, אני רוצה לספר שבשבוע וחצי האחרונים גילינו שיש לנו חברים מופלאים ואהובים ושכל יום בשבוע וחצי האלו נפגשנו עם כל כך הרבה אנשים חכמים, טובים ומצחיקים שגם יודעים לבשל מעולה וזה מרגיש לי ממוזל לחלוטין. אני אישית מרגישה שהבטחון עעצמי שלי מרקיע שחקים יחסית לעצמי ובכלל, אם אתם רוצים להכיר אותי יותר, הטלכה ואני מסכימים פה אחד ש"מתלהבת" של מאיה דגן זה ממש ממש אני, עם כל חוסר הבגרות וההכרה המבעסת בכך שאת כבר לא בתיכון וההתרפסות והכל ככה על השולחן, ההזדהות עצומה.

סיימנו לראות את סיקס פיט אנדר ולמרות שהסדרה מגניבה ושרדנו עד הסוף, מה שבאמת מראה לכם שהסדרה לא רעה בכלל - שני דברים שהציקו לי: מה הקטע שכולם בוגדים בכולם? ודווקא בעונה החמישית ניכרת עייפות החומר ובמקום עלילה יש רק מי בגד במי, מופרך לגמרי. שנית, אני חייבת להצביע על סוג של שוביניזם נסתר בסדרות: איך זה שהגברים תמיד כאלה מלאכים (לרבות נייט פישר) והנשים כאלה חולרות? כאילו, ברנדה? אין לי דבר חיובי אחד לומר על גוש העירעור נפשי הארוגנטי הזה, שלא נדבר בכלל על רות', הא?

קניתי שעון מעולה, אני חייבת לצלם אותו עוד השנה. הוא מן צמיד עור עבה אליו מחובר השעון עצמו כמו מנעול. אוקיי, כשחושבים על זה זה יכול להשמע ממש סוטה אבל בחיי שהוא מיוחד. אמרתי לטלכה שאני לא נהנית מהכסף שאני מרוויחה כי אני כה שמנה (ועוד אחרי כל הארוחות אליהן הוזמנו, אל תשאלו!) ובכל התקציב בו קניתי בגדי הריון הייתי קונה חולצה אחת נורמלית אם הייתי יכולה. אני תוהה בעקבות מפגשים עם כמה חברים: מה אני רוצה (במובן החומרי)? ומה אני צריכה בכלל? חברים שלנו הם בעלי נגריית צמרת, יש להם סטנדרטים נורא גבוהים וכך גם ההורים שלי: בכל פעם כשהיה להם קצת כסף (המצב הכלכלי היה לא משהו כשהייתי ילדה) הם קנו איזה רהיט יקר לאללה שיחזיק חמישים שנה ויש להם באמת רהיטים ישנים נורא שנראים נפלא (חוץ מהטעם הקצת צ'יזי שלהם) ואנחנו ממש פרטץ': רהיטים זולים מאיקאה, מטבח מט לפול... מן קטע ארעי כזה כי מי יודע לאן נעבור בעוד שנתיים. איך ואיפה אתם עומדים באספקט החמרי?