מיכל והכפר

בכיתה שלנו לימדנו את הילדים על פנגווינים, יותר נכון לומר: המורה שעובדת איתי לימדה על פנגווינים. כמה מילים על המורה שעובדת איתי: היא בת שישים ושתיים, אישה טובה וחכמה, צינית ושנונה אבל עם לב גדול. הילדים למדו הכל על פנגווינים דרך פרוייקטים וניסויים וזה היה ממש מגניב. הילדים עשו איתי יצירות פנגווינים ועם המורה השניה הם כתבו את מסקנותיהם. אני אומרת לכם, חוץ מזה שהם חמודים הם ממש שולטים הפנגווינים האלו.

אתמול בערב ערכנו ערב הצגת הפנגוונים: כל הניסויים, כל העבודות של הילדים, הילדים באו לבושים בשחור לבן ועטו מסכות פנגווינים (כל אחד ופינגווינו הוא, לכל אחד היה פנגווין ספציפי שהוא חקר ועשה עליו עבודה קטנה). חוץ מהעובדה שיש לי חרא של ריפלוקס, אני ישנה זוועה בלילות אי לכך אני עצבנית בימים ובנוסף על כך כבד לי (אבל שתשאר עד התאריך המיועד, אוקיי?) גם הייתי צריכה לקחת את הילדים לחוגים (בן - שחיה, אור - היפ הופ ובסימסטר הבא תיאטרון, הצגת הסיום יוצאת בול על הלידה) ולקלח את בן בן ולזרוק אותם למכונית בחזרה ולהכין ארוחת ערב ולחזור לביה"ס. אבל בדרך חזרה, אחרי כל שיגעון הפנגווינים הקשבתי בNPR לסיפור על... פינגווינית ואישה. אני לא מוצאת את הפוד קאסט, אולי הוא יצא יום אחד אבל זה היה סיפור מטורף ומצחיק וקצת מפחיד על איזה שתמיד חלמה לראות פנגווין וכשהיא ראתה אחת... בכל אופן חזרתי בבוקר וסיפרתי לילדים על איך היא ראתה פינגוונית והתחילה ללכת אחרי הפנגווינית, בלי ווקי טוקי ובלי בגדים מספיק חמים לחוג הארקטי ואיך יצרה קשר עם הפינגווינית שברחה כשהיא שמעה את הצחוק של האישה ועל החיפוש של הפינגוונית כשסערה מתחילה להשתולל והאישה כמעט נופלת לאוקיינוס הקר עד שהיא רואה על ידה את הפינגווינית שמוציאה אותה מהקרח הדק על שפת האוקיינוס והאישה גומלת לה בעזרה להשיל את נוצות החורף ובכך בעצם מצילה אותה מגורל של רעב, ועל ברכת השלום של האישה והפינגווינית. ואני חייבת להגיד שסיפרתי כל כך מעולה עד שהצלחתי לרתק את ההיפר שבהיפרים והייתי כל כך גאה בעצמי.

אני מתארת לי שאיכשהו התרגלתי לעבודה הזו. בהתחלה היה קשה אך שאבתי סיפוק מהתגובות הנלהבות, אחר כך נהיה לי כל כך קשה עד שקיללתי כל הזמן (תשאלו את טל, אני מקללת כמלח שיכור, אבל רק בפניו, הילדים איכשהו לא מקללים בכלל) ועכשיו כבר כמעט התרגלתי ודברים מפריעים לי אבל עד לנקודה מסויימת, אני לא נותנת לזה להשפיע עלי ומבינה ש:

א) כוונות טובות לא מספיקות.

ב) רק בסרטים ניתן לשנות המון בתוך זמן כל כך קצר ואני לא באמת יכולה/צריכה לשנות.

בעקבות נעמה (חייבים לראות את המסיבה המקסימה לאור שלה) והתגובות לפוסטים שלה הגעתי לבלוג אוכל מהמם: זוויות וגם לתופרת חלומות = שווה שווה! עוד בלוג אוכל שאני מתגלצ'ת בו לאחרונה הוא של פורמלג. פורמלת מעידה על עצמה שאצלה לא תמצאו את עוגת השוקולד קלי קלות יאמי יאמי ללקק את האצבעות הילדים מתים עליה של דיצה. מצד אחד אני מעריכה מאוד את יצר ההרפתקנות בבישול (אין לי כזה) מצד שני אני באמת צריכה למצוא דברים שעובדים, בעיקר על הילדים למרות שהילדים שלי אכן אוכלים מגוון רחב של דברים ואם לא (כלומר, אור) אז היא אוכלת בעיקר אוכל יותר הרפתקני כמו: יפני, משוגעת על דים סאם, הודי, הארד קור פולני, אוכל ערבי אבל לא חלילה חומוס אלא רק דברים ממש יצירתיים ויוצאי דופן. בכל אופן, זו הילדה שלא יכלתי להגיש לה שנים חביתה אבל היתה מחסלת שרימפס בשום וחמאה כמו גדולה. היה ממש אידאלי אם הייתי מכניסה פה מתכון של פאנקייקס ריקוטה, תפוזים ופירות יער שהכנתי בשבת או גלילות הפרגיות במרלו (ממולאות בירקות), אבל המתכונים לא זמינים לי כרגע, בפעם הבאה. בינתיים תענו לי על שאלה: ארוחת צהריים עם חברים מחר שהיתה אמורה להיות ארוחת בוקר עם חומוס פול. מה להכין לילדים לצהריים?