מיכל והכפר

התקף פאניקה מספר שתיים:

ללדת זה לא נעים ובעוד כמה ימים (!) זה יקרה. אני לא רוצה את כל הפרוצדורה שלא ארחיב פה כי אני אוהבת אתכם, אני לא רוצה להיות רחוקה מהילדים, אני לא רוצה בית חולים, אני לא רוצה ביות - אל תסתכלו עלי כאל משוגעת אבל מה אני צריכה אחרי קיסרי פלוס אפידורל שיכול להרדים סוס תינוקת איתי בחדר כ-ל הזמן? אין מצב שיקשיבו לי כי בית החולים הזה מהווה מכונה משומנת היטב. לפחות הרופאה החמודה שלי מקשיבה לי (למרות שכל ביקור אצלה נמשך משלושת רבעי שעה עד שלוש שעות, לא כי היא מתעמקת בהריוניות, רק בגלל שהיא מאחרת) מה שלא קרה בלידה הקודמת עם דוקטור @#*#$($ שלה ליאונג. בקיצור, ללדת זה לא נעים.

בנוסף לכך בן עושה לי צרות. מה זה צרות? צרות קלות-בינוניות. הוא רוצה אותי איתו כל הזמן, אפילו כשהוא משתין. הוא פוחד מהתינוקת נורא ואני חושבת שיש לו סיבה טובה כי הוא ילד סנדוויץ' ואני כבר מתחילה עם רגשות האשמה אפילו שכולם יודעים שאני משוגעת על הילד הזה. אז אני עוזרת לו לרדת מכיסאות, ונותנת לו יד בדרך לעשות פיפי, ולפני השינה נכנסת בשבע למיטה שלנו איתו ומקריאה לו שוב את הספר הגרוע "הרפתקאות הדוד אריה" עוד פרק ועוד פרק. אני קמה לאורולים שפוחדת מברקים ורעמים בארבע בבוקר ומנחמת אותה ומדברת אליה ומנשקת שעה עד שהיא נרדמת ואני הולכת לעשות כלים. כן, בחמש בבוקר. בחיים לא היו לי רגשות אשמה והנה עכשיו. אפילו עם טלכה אני כזו דאגנית ומכינה לו קפה וסדוויצ'ים וסלטים והכל אבל הוא באמת קורע את הישבן.

טלכה קורע את הישבן:

גם הטלכה בקינונים. העמיד לתפארת רהיטים בחדר התינוקת, תלה וילון, ניקה מדפים, שם את שואביק כל יום לשאוב שם אבק ומאוורר את החדר כל יום ואפילו עוד לא ילדתי. יש שתי ערוגות בגינה ועציצים בין הגינה לכביש, עוד מעט יהיו עוד מליון ערוגות וגדר נגד ארנבים. בית עץ יש ונעשים מאמצים כבירים להשיג אומגה ומגלשה שישמחו את הילדים. הבית מצוחצח ומבריק. אתמול הוא ניקה את האוטו שהיה יותר גרוע מאוטו של הומלסים (ובסוף קונן שהוא לא לקח לשטיפת מכוניות). ובערב מה? טלכה אמון על הגריל.

ארוחה:

לפני שבוע הטלכה מתלבט בקול רם מתי הוא יארח את הסטודנטים שלו. בשבוע הבא, קבעתי אני, אחרת אני יולדת. וכך קניתי פיתות וחומוס וחמוצים וחצילים ומטבוחה והכנתי סלטים לרוב, מג'דרה ומלבי וטל צלה פרגיות וכבדי עוף. באו הסטודנטים ועלי נחתה הביישנות השנואה אז בעיקר שתקתי ואכלתי, אכלתי ושתקתי. כן, זה קצת פסיכי מצידי להכין כזו ארוחה במצבי, אתם מוזמנים אגב לחלוש על השאריות, יש המון.

בשכונה שלנו מריצים קטעים:

אחרי שאן הודיעה לפני כמה חודשים על עזיבתם, עכשיו גם אנג'י וג'ייסון עוזבים, לעזאזל! מצד שני סוף סוף, אחרי שלוש שנים נראה לי שקארי ואנדרו ופמלה וג'ון יהיו החברים החדשים שלנו. מוזר, בדרך כלל ישראלים ואמריקאים לא ממש מתערבבים, אבל נראה לי שלמרבה הבעסה אנחנו מספיק זמן פה ולכן התאמרקנו ממש ואנחנו מתאימים בול לכל הזוגות היהודים החמודים עם הילדים בגיל של הילדים שלנו.

חוץ מזה לשכונה שלנו יש שם חדש ואפילו פסטיבל מוזיקה במרפסות הבתים. אני אנסה לשכנע את אמא שלי לאפות עוגיות עם אורול כדי שהיא תגשים את חלומה ותמכור אותן (זה החלום של אורולים, כן? לא של אמא שלי, עובדת מדינה מכובדת).

בשכונה שלנו מריצים אפילו עוד יותר קטעים:

למזלנו אנחנו גרים בשכונה הישנה עם השם החדש (Water Hill) שהיא שכונה מאגניבה, נראית לגמרי אירופאית, יש המון ילדים והורים מגניבים, גני שעשועים, מסלולי הליכה בטבע מצד אחד ומן הצד השני הרחוב המגניבולי עם בתי הקפה והבוטיקים. לפני שבוע ומשהו נערכה ברחוב המאגניב צעדה לכבוד האחד באפריל. אי לכך התאספו הילדים בספריה והכינו לעצמם תחפושות רובוטים מכל מיני זבל - מיחזור וצעדו בראש חוצות. היתה שמחה וצהלה, שלוש מעלות מעל לאפס, גשם זלעפות ורוח מקפיאת עצמות, אבל חזרנו מבסוטים אש (בעיקר אחרי שוקו חם בפאב האירי, כלומר שוקו לילדים, בירה קרה לאבא ותה לאמא).

עוף טופיק, מחוברות:

נראה לי מבעס לצלם את עצמך בתקווה ושיר בלב ובסוף לצאת אהבלה. נניח פרק שש מאתמול בערב עם שיר שלוקה בעצלת נפוצה וחושבת שריטלין יציל את חייה במקום לעבוד קשה. אל תתנו לי לדבר על הילי בכלל. אבל הרי כל אחד בחייו הפרטיים עושה שטויות וטעויות וכולנו ממש ממש פתאטיים. אם למשל הייתי מצלמת את עצמי, אללה יסטור, כל הטוקבקים היו מציעים לטל לברוח כמה שיותר רחוק ומהר. ברור שזה סבבה לצפות בזה אבל אני לא מקנאה בחמש הבנות. אגב, בגרסה הגברית לא צפיתי אחרי שראיתי את ה, נו איך קוראים לו, בדיאלוג ה"סמרטוט מן" ואיך כולם אהבו את זה ושנאו את אישתו. טוקבקיסטים הם כאלה אנשי מערות שונאי נשים שזה מדהים.

מחר אמא ואבא מגיעים. הבית יחסית נקי ויחסית מסודר, לראשונה בחיינו אבל לרזות ולצבוע את השיער אני לא אספיק עד מחר.