אישטנם בולונד. חודש מרץ פרץ לחיינו וחם, חם, חם. זקני אן ארבור לא זוכרים חודש מרץ שכזה בו ניתן ממש לצאת לשוח עם שרוולים קצרים במקום להתעטף באלף שכבות ולצאת אל הקור הצורב. חוץ מהעניין שאני מודאגת מההתחממות הגלובאלית אני מודה על מזג האוויר החמים. עמלי ואני יוצאות לטייל ברחבי השכונה, משחקות בגן השעשועים, משפריצות מים בשלוליות ועושות חיים משוגעים. אפילו התחלנו לוותר על שירותי הספריה של שעת הסיפור.
כל יום מימות השבוע יש שעת סיפור בספריה. בהתחלה, מפני שעמלולה מאוד אוהבת חברת תינוקות אחרים הלכנו כמעט כל השבוע לשעת הסיפור אבל שעת הסיפור בימי שני כל כך מוצלחת, מספרת הסיפורים מעולה והמנגנת גורמת לעמליה לצווח משמחה ולכן כל שעות הסיפור האחרות עם המספרת הצווחנית, המספרת הממלמלת ועם זו שיש לה תסביך אנאלי נדחקו לצד. אבל שוב: פתאום נהיה קיץ כפי ששורר לו ערן צור (אגב ערן צור, טלכה צוחק על הרומן שלי ושל חב"ד ולכן הוא שואל: אין לך איזה קורס אפיית חלות בערב בי"ת כיסלו?). זה נחמד אבל הנה מגיע הקרעחץ והוא קרעחץ רציני: טורנדו.
השבוע פתאום השמיים התחילו במופע זיקוקים מרהיב שנהפך עד מהרה לטורנדו ומאחר והשמיים נהיו ירוקים הבנתי שזה לא צחוק ורצתי עם הילדים למרתף. טלכה לא היתה והבטרייה של האיי פד נגמרה ועמליה איימה לתלוש את המטען כל הזמן. בנצ'יק האומלל הקיא כל הזמן מרוב לחץ. אין רגע דל.
בסוף הטורנדו חלף בעיירה סמוכה אבל פיו, זה היה קרוב! אני מקווה שזה היתה חוויה חד פעמית. בסוף כתבתי סטטוס רגיעה בפייסבוק (שמה זה עומד בצל הפינטרסט) וכולם שאלו מה אני רוצה מחייהם. כתבתי אותו כי כל פעם כשיש שיטפון ארבע מאות קילומטר מפה ההורים מתקשרים בהיסטריה, אבל טורנדו זה חפיף.
חוצמזה אתמול היה סנט פטריקס, וגם אנחנו חגגנו את המרת דתם של האירים לנצרות. לפני שנה עוד עבדתי וזה היה היום הלפני אחרון ולכן במסיבת הפרידה ממני כולם דיברו על הסטודנטים השיכורים בקמפוס. השנה לבשנו ירוק ויצאנו לחזות בפלא במו עינינו. אכן, תמונות קשות. עשרות סטודנטים וסטודנטיות לבושים כל מיני וואריציות יצירתיות של בגדים מאוד מאוד קצרים וירוקים עומדים על הגגות ורוקדים ברחובות. חגיגה!
מסיבות עם מוזיקה בקולי קולות, בריכות מאולתרות בחצרות האחוות, סטודנטים עם בירות ביד ובמחזור הדם. המשטרה לא חדלה מלפטרל, אמבולנסים לא הפסיקו לרגע להגיע להציל את הסטודנטים מעצמם והפאב קונור אוניל'ס פתח שעריו בשש וחצי בבוקר למרות שאלכוהול ניתן להגיש רק בשבע בבוקר. לפחות הכל נרגע בערב כי כולם כנראה נפלו שדודים לעינויי ההנג אובר (מעולם לא היה לי הנג אובר כי אני לא שותה אלכוהול). אנחנו בילינו במסעדה משפחתית כי לא רצינו שיקיאו עלינו (כלומר, אנשים זרים, הילדים תמיד מקיאים עלינו) ואז זללנו גלידה. אני כזו ברת מזל כי אני שלד מהלך מרוב תיזוזי האימהות לשלושה ילדים אכלתי כמו ילדה טובה ולא השארתי זכר לחורבן ואפילו אכלתי גלידה (טוב, נשברתי באמצע הגלידה).
ועכשיו אני חייבת לרוץ, הכנתי את חמין סוף העונה (העונה היתה קצרה מנשוא!) ומחכים לי תפוחי אדמה שחומים ובשר רך ואף ג'חנון שטמנתי בקצה הסיר. יאם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
