מיכל והכפר

וואי וואי, כמה שאני עייפה!

עמליה החליטה בלילה בין חמישי לשישי (שעבר) לחטוף חום ומאז ועד היום היא לא ישנה ממש. לא ישנה ולא אוכלת מזון מוצק, מה שהופך אותי לפרה חולבת. איך בהתחלה תינוקת הנינג'ה הזאת לא ידעה איך לינוק והכאיבה לי איימים וכל הזמן איימתי שההנקה הזו היא ההנקה האחרונה והנה עד היום אני מניקה. לא סתם מניקה, מניקה כי אין לי כוח גם לשבור את הראש כל פעם על מה היא תאכל ולא תאכל ולשבת איתה חצי שעה על שני פירורי עוף, לחטוף אותם בצורת יריקה על הסוודר שזה עתה כיבסתי ביד (כמה אני שונאת לכבס ביד!) ובסוף להניק אותה. נדמה לי שהיא תתקיים בעיקר על הנקה עד בית הספר היסודי.

אתמול כל היום היא היתה ניג'סית בטירוף. יותר מהניג'וסיה הרגילה של סתם להיות כל היום במנשא. בסוף נשברתי ולקחתי אותה לקופ"ח של שעות הערב. כמובן שמערכת הבריאות המגעילה פה תתקמצן על רופאים ולכן חיכיתי שעה וחצי עם תינוקת ניג'סית בחדר.

רגע, אני רוצה להסביר לכם איך זה הולך. באים לקופ"ח ומחכים ככה חצי שעה. אז מגיעה אחות ומודדת כל מיני מדידות בתוך חדר שהוקצה לכם, אחרי המדידות היא אומרת שהרופאה תגיע מיד ועוזבת. המיד הזה לעולם יקח במקרה הכי אופטימי חצי שעה במהלכו את תקועה עם תינוקת נינג'ה שמאיימת לדחוף אצבעות לשטקרים ואת משעשעת אותה בחירוב המקלדת של הרופאה ותלישת ברזים ממקומם. אז באה הרופאה המסכנה שיש לה עומס מזעזע ובודקת אותה חמש דקות ואומרת: מסכנה, נוזלים באוזן, כואב לה נורא, אין מה לעשות. סעמק.

כל הדרך אני נוסעת ומקללת וממרמרת ומתמרמרת כמה אני מסכנה וכמה כולם כן ואני לא או לחילופין: כולם לא ואני כן. ולמה דווקא לי וכולם איכסה ואני שונאת את העולם ומה אני, עז? - רק כדי להגיע לבית מצוחצח אחרי שטלכה, החמוד בבעלים עשה כביסות כלים וסידר את הברדק שאני יודעת לעשות כל כך יפה ועוד שואל אותי כל שניה אם בא לי תה, או פתיתים, או תה, או סנדוויץ' או תה.

חזרנו הביתה בעשר וחצי, אימבטתי אותה כי קופ"ח היתה ג'יפה היסטרית ואם אנשים באו חולים הם יצאו משם במצב הרבה יותר גרוע כי יש כל מיני כפפות גומי, מקלות עץ ותרביות נרתיקיות בפח שעולה על גדותיו. יאק. הנקתי אותה וזרקתי אותה למיטה בדחילו ורחימו באחת עשרה וחצי והלכתי לישון תוך הדיפת רצונות התשומי מהבעל. יאללה, אמרתי לעצמי, לפחות היא תקום מאוחר. שש ארבעים וחמש היא קמה. אני מוסיפה תוספת מאוחרת אחרי שטלכה קרא ולא הבין על מה ההתבכיינות: קמתי באמצע פעמיים להניק. אני דיי בטוחה שבאחת הפעמים ניסיתי להניק לה את הרגליים כי לא מצאתי איפה הראש מרוב עייפות.

ארוחות בוקר, ארוחות צהריים, לצעוק על הילדים להתלבש מהר, לצעוק עליהם שיסתרקו ולמה בן לא ואני כן ולמה אור לא ואני כן ולצאת בקור לתחנה ולרטון לרטון ולרטון. יאללה חוזרים הביתה, העמליה עייפה. אני מניקה, שמה במיטה - טק! פוקחת עיניים בוכה. זה קרה עוד שלוש פעמים היום. סעמק! סעמק! אינעל אבוק של העולם הזה. כמעט עשיתי תאונה היום מרוב עייפות, אני מתה. הגדולים לא מקבלים שניה של תשומת לב, לא עשיתי גבות, לא חוט דנטאלי, אני שבר כלי. העייפות הזאת מוציאה ממני את המירע.

מניקה וגולשת בפינטרסט מפנפנת כל מיני ביתם לבנים מאוד, עם נגיעה של פסטל. כולן שמות תמונות של בחורות מהממות שאם אני אלבש מה שהן לובשות אני אראה כמו בדיחה עצובה. דיי, נמאס. אם זה ממשיך ככה אני אצטרך לקחת נופש, בעוד עשר שנים.