איכשהו יצא שאנחנו ההורים הכי ערסים בשכונה. אני יודעת, עכשיו כולם נקרעים עלי מצחוק. אלה שחושבים שאני מגדלת את בן בן כמו איזה אומו חנון שניגש לאנשים זרים ואומר להם: "ידעת שמלח הוא בעצם מינרל?" (סיפור אמיתי שקרה באמת), שקורא מגיל שלוש, שפוחד ממפלצות מתחת למיטה במקום לגדול כמו איזה גבר גבר עם סכין בין השיניים, להעריץ את הפאוור ריינג'רס בגיל שנה ולהחליט שבא לו להיות מאגיסט בגיל חמש.
אבל יום אחד כשהגעתי לתחנת האוטובוס וחיכיתי עם שאר ההורים מכל רחבי השכונה שלנו עד שצאצאינו יגיחו בשמחה וצהלות גיל שיקרעו לנו את עור התוף, ההורים דיברו בזעזוע על קרובי המשפחה שהם ביקרו בחנוכריסמס. כל קרובי המשפחה של כולם, מסתבר, נותנים לילדיהם הרכים בשנים לשחק להם במכשירי האייפון באנגרי בירדס או שיקוץ זה או אחר. "בחיים, ב-ח-א-י-ם, אני לא אתן לילד שלי לשחק באייפון. לפחות עד גיל עשרים וחמש" כך גרסו כל ההורים מסביב (אבל זה היה באנגלית). ואני ככה עמדתי ולא הוצאתי מילה. הילדים שלי משחקים באיי פד. לא רק באנגרי בירדס, אלא גם בקאט דה רופ, בתנין המצחיק הזה שעושה אמבטיות וגם בפיניאס ופרב שאותם הם ממש אוהבים, הם גם רואים פרקים שלמים שלהם בנטפליקס עד שעיניהם צבות ואני שואגת "יאללה, די כבר, חלאס, מספיק!".
אבל אני חושבת שהשטוזה הכי גדולה הגיעה השבוע, עת הגיע השעה לאירוע הגדול בבית הספר, הלא הוא ערב (יותר צהריים, אבל מי סופר) כישרונות צעירים. אחד אחד וגם אחת אחת, עלו לבמה ילדים רכים בשנים שמנגנים במבחר כלי נגינה: גיטרות כולל גיטרה חשמלית, תופים, ערב רב של כינורות וריבוא ילדים המפסנתרים על הפסנתר. אתם רואים, אני אפילו שוכחת באיזה פועל משתמשים כדי לתאר נגינה על פסנתר.
לא מספיק שאנחנו גרים בעיר אוניברסיטאית שחושבת שהיא מינימום זלצבורג, עם חתול ופסנתר ושני ילדים יצוגיים בכל בית. לא מספיק שבאופן אישי בחרנו לגור בשכונה הכי מגניבה (למרות שכל הפרופסורים גרים בקינג, איזה מזל שאנחנו לא גרים בקינג) עם הילדים הכי (טוב, כמעט הכי, תמיד יש את קינג) מחונכים - אנחנו גם לא שולחים את הילדים לשיעורי נגינה, גם נותנים להם לשחק באיי פד ולראות טלוויזיה והכי גרוע:
השבוע הגיע אלינו ליאו. ליאו, חבר של בן נראה כמו ילד ככל הילדים. הוא אוהב נורא לצעוק ולשחק במקלות, לרוץ וקצת להלשין וקצת לשקר ולהמציא שפות סודיות ומפלצות. נו, אמרתי, ילד ככל הילדים. רק מה? לא רק שהוא קורא מגיל שלוש, הוא גם אשכרה קורא ספרים, לא כמו הדגנרט שלי שאמנם יודע לקרוא אבל בעיקר צופה בפיניאס ופרב. לפני שבועיים הוא חגג יום הולדת, ישר קניתי לו את שני הספרים הראשונים בסדרת המומינים כי האמריקאים לא מכירים אותם כלל. הוא כל כך התלהב שתוך שבוע וחצי הוא גם לקח את הספרים הנותרים בספריה וקרא את ששת הספרים בסדרה. בכישרונות הצעירים המורה הכריז שליאו ינגן בפסנתר מנגינה שהוא הלחין. יאללה, חשבתי לעצמי, יכה קצת על הפסנתר עם שתי אצבעות ויסגור עניין. לא! החריינה הקטן הוא חתיכת מוצארט, הביא אותה ביצירה שלא תבייש בוגר בית ספר למוזיקה. אבל הכי הכי גרוע? השבוע ליאו הגיע לשחק עם בן וכמובן שהם צרחו והשתוללו ועשו קצת גליצ'ות על האומגה ובסוף ליאו ביקש מאבא שלו שיקנה גם לו נינג'גו, הלא זה הלהיט החדש מבית לגו - הנינג'ות הטובים נגד שלדים ונחשים. אבא של ליאו הסביר לו בשקט שאין מצב כי זה אלים מדי. הילד מחה ובסוף אבא שלו הביא את טיעון המחץ שהבהיר לי עד כמה אני ערסית והכי לא אמא נמרה: "במשפחות שונות עושים דברים שונים".
אי לכך חטפתי אמביציית על, מחר. אני אומרת לכם מחר אני רושמת אותם לחוג נגינה ואין איי פד ובעיקר: אין פיניאס ופרב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
