מיכל והכפר

שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא ואני עושה את הדבר שאני הכי טובה בו: מקטרת. לא תקצצו לי את כנפי הקרעכצען, שמעתם?

גם ככה בעלי כולו פרחים וציפורים מצייצות ואסור לי לקטר בפניו, לפחות אני יכולה לבלגלג כאילו אין מחר ולא תקחו את זה ממני!

כמובן שנתחיל בפסח. חברה שלי שיתפה בפייסבוק אימרה חביבה שאם אני לא מעוותת אותה יותר מדי היא הולכת ככה: אבק הוא לא חמץ, חלאס עם הנקיונות המטורפים. מזלי שאני גרה בגולה הדוויה ומריה (קוראים לה אליזבט) תגיע ביום שישי כדי לנקות את מה שאבלגן שעה אחרי שהיא תעזוב. 

הזמנו שני זוגות שהחליטו לא להגיע וזה בסדר מבחינתי וזוג אחד שמגיע. אבל! האישה נוצריה ועל כן לא מבינה שפסח היא גירסאת ה OCD של חג ההודיה ולכן הציעה להביא סלט ירוק. אוקיי, אחרי ההלם הראשוני שלי אני רוצה להגיד משהו שיותיר את כולם בשוק, מהפולנים ועד אחרוני המרוקאים: אני לא הולכת להשתגע בחג הזה. אני לא אכין סלטים לאלפים ולא שבע מנות עיקריות ושמונה גירסאות לתפוחי אדמה (הידעתם כי קינואה זה כשר לפסח?) ולא חמשתלפים קינוחים. לא יקום ולא יהיה. כמו כן רונית כפיר כפרעליה פירסה פוסט מרהיב על סידורי שולחן ואין מצב בח-אים האלה שאני אתפתה ואעצב שולחן מהמם. אם אני אחשוב על כל מפית וקישוט וזלזל, לאן אגיע? אמלא את הבית בעוד מפות, כלים ועניינים? אני מכירה את עצמי, יש דברים שלא כדאי שאכנס אליהם בכלל ולראיה: מכונת גלידה וארגז חמרי מלאכה שהייתי נורא רוצה לעסוק ביצירה ובהכנת גלידות סיגליות ולבנדר או גלידת תותי בר אבל זה קשה כשיש לי יד אחת פנויה. התינוקת לא יורדת לי מהידיים. בטח קראה את עיקרון הרצף המשוקץ.

אבל כמה שזה רק כבד קצוץ, צלחת סדר, מרק עם קניידלעך, עוף ותפוחי אדמה בתנור וקינוח זה מביא אותי לחרדות כי ככה זה, הטראומה עוברת לדורות הבאים. ישר הקמתי קול צעקה אפילו שאני עושה בייביסיטר על מבחר ילדי השכונה וזה ממש ממש לא לעניין לצעוק בארה"ב שהבית מבולגן ואתה רואה נטפליקס כל הלילה. מיד הטלכה המסכן סידר וניקה ויש להודות שהוא עושה את זה הרבה יותר טוב ממני כי אני לוקה בעיוורון בלאגן קליני. אני מתכוונת: תנו לי משימות עם התחלה וסוף: כלים, כביסות, ספונג'ה, אבל לסדר? איפה זה מתחיל ואיפה נגמר? מזל שמריה מגיעה בעוד יומיים.

טרוניה מספר שתיים: אני מגעילה את עצמי. כל פעם אני נטפלת לעצמי מזווית אחרת ומוצאת בי פגם ועוד פגם. שקה לי להסכין עם העובדה שאני לא בר רפאלי. יותר מתקרבת לגילה אדרעי. כאילו, בפעמון הגאוסיאני של הכיעור אני יושבת מצד שמאל, אני אפילו לא מתקרבת לאמצע של הפעמון. הפתרון: לקנות בגדים יפים. המכשול: תינוקת על הידיים. כך יוצא שאת האמא החורגת של ג'נביב, בחורה מקסימה בת עשרים ושבע בעלת המסעדה הכי מדוברת בעיר אני מקבלת עם ג'ינס של אמהות וחולצה מרובבת בפליטות. מה לעזאזל אלבש בפסח? די, מה זה הסבל הזה?