מיכל והכפר

לה לה לה, שוב אני שמחה כמו צדפה. אחרי סופ"ש נחמד בו יום אחד יצאנו לשוק האוכל של לוס אנג'לס ואכלנו פלאפל ושאוורמה מגעילים מאין כמוהם (ועכשיו כל האנג'לוסיות יודעות מה לא לאכול גם כשמתגעגעים נורא, עדיף לנסות את דוכן הדגים או את האוכל הקייג'וני/קריאולי) ובערב הלכנו לפסטיבל ציורי הגיר קרוב לבית. קרוב אבל רחוק כי הלכנו ברגל את כל ארבעת הקילומטרים וזה נורא קשה לי כי, הצילו! הרגליים שלי לא ממש במקום. אני תוהה מה קרה להם, אני מתארת לעצמי שהם לא התרגלו לאגן שהתרחב איימים. ומכיוון שאני נורא עצלנית גם הצילומים של פסטיבל ציורי הגיר יתעכבו עד שיהיה לי כוח להוציא אותם מהדיסק הקטן של המצלמה ולהקטין כמו בן אדם.

אתמול עשינו פיקניק שיצא מאולתר איימים עם משגיחת הכשרות, בעלה והילדים. היה נחמד לגמרי, ועייף אותי ואת קטינא באותה מידה, צללנו בין הכריות ועופות ריחפו בבטננו. הילדים הלכו לנחל הקרוב עם האבות וזרקו אבנים והיטנפו מכף רגל עד ראש. טל שטף את אור בצינור כי ידענו שהיא תרדם בדרך ולא היינו מכניסים את הילדה המרוחה למיטה כך וחוצמזה - ספרטא זה כאן.

היום - בילוי מרתק בקוסטקו, הלא היא רשת המזון באריזות הענק, אפשר לקנות שם דלי 18 ליטר סויה קיקומן ואז להוריש לדורות הבאים. אור ישבה ליד בר, המכונה בייבי בר וכל הזמן אמרה לו: "אתה רואה בר, זה אננס" וגם שרה לו וצחקה - היא תהיה אחות נפלאה. כשחזרנו - הפתעה! שליח פדקס עם שעון מקסים מההורים של טל. נכון שאני ברת מזל? רק שלא ממש נעים להתקשר עכשיו, בכל זאת, אחרי חצות אצלכם.

וכדי שלא תגידו שהיה פוסט משעמם של קמתי צחצחתי שיניים, תציצו עוד פעם אחת אצל הילארי שעושה לי קינוניה מטורפת - חייבים לתפור וילונות!