מיכל והכפר

בעוד פחות משבועיים נחגוג שנתיים להמצאותינו כאן. מצד אחד עבר המון זמן ואני שואלת את עצמי "היתכן שהקיצולים והפיוסונים חוגגים כבר שנתיים לנישואיהם?" מצד שני רק אתמול הלכתי עם אמא שלי לסופרמרקט הגדול להצטייד בדברים אחרונים ולאכול ב"איזבלה" עם כולם וגם לטוס עם כמה מזוודות לכאן.

לפני שטסנו לכאן שמעתי שיחה בסופרמרקט ובו אישה אחת התלוננה שהעיכובים בקופה בנוסח "יש מבצע פיסטוקים שלוש בעשר שקל, סמרטוטי רצפה שלוש בעשר שקל, פסק זמן שלוש בעשר שקל" הם ייחודיים לארץ ואז אמרה את משפט המפתח – "באמריקה זה לא היה קורה". כשהגענו לכאן ראיתי כמה שהרבה דברים שלא ידעתי בכלל כן קורים פה.

-          "הלקוח תמיד צודק". לא הוא לא. נכון שבארה"ב קל הרבה יותר להחליף סחורה ואף אחד כמעט לא ישאל אותך למה, ואם לא אהבת את זה. מצד שני לכו תספרו לזה שקנה מחשב כשבמפרט ליד המילה DVD היה – שיהיה רק DVD וכונן הסידי לא יהיה ראוי לשום מטרה אחרת, זה היה כתוב בספר שבא עם המחשב, אפילו שהוא עב כרס וכתוב באותיות קטנטנות ללקוח אין מה לעשות בגלל שהעובדה הנ"ל היתה מצויינת בספר. איפשהו. ממש אליפות הכסתחת למרחקים ארוכים. או זוג חברים שלנו שחתמו על תכנית מסויימת של חברת הטלפונים וכשהתברר שהתכנית הזו לא מתאימה להם הם הוציאו עשרות דולרים על הביטול שלה, עשרות דולרים שלא הוחזרו להם כי במקום כלשהו תנאי התכנית היו מפורטים וחוסר תשומת הלב היא בעיה של הלקוח ואין עם מי לדבר ובעיקר: אין גמישות במשא ומתן.

-          "התורים בארה"ב קצרים יותר". האישה ההיא מהסופרמרקט אולי צדקה בזה שהתורים בחנויות קצרים מאוד, אבל אם תרצו ללכת לרופא תאלצו לפנות חצי יום, עוד לא קרה שחיכיתי בחדר ההמתנה פחות משעה וחצי.

-          יעילות. האיש היה צריך תיקון מינורי בנעל ולכן הלך לסנדלריה השכונתית שם קידמו אותו שתי פקידות קבלה, בעל המקום והסנדלר. המחיר שגבו היה פי עשר מאשר בארץ. אז אולי התוצר הלאומי גבוה פה יותר אבל רובו בוודאי הולך על בירוקרטיה.

-          רפואה. אנחנו משלמים המון ומקבלים שירות בינוני ומטה. כל פעם כשאני קוראת כתבות שמגיעות מאתרי החדשות בארץ על כך שחולים לא מרוצים מטיפול או מתלוננים על הכסף הרב שהם משלמים על שירותים רפואיים או תרופות אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות.

-          פוליטיקלי קורקט. נכון, אף אחד לא יקלל פה קללה גזענית בקול רם, אבל ברשת תוכלו למצוא אילו בתי ספר טובים יותר על פי חתך גזעי וכמובן שכשאחוז ההיספאנים והשחורים עולה כך יורדת הרמה של בית הספר.

-          מכוניות קופצות. פעם תהיתם למה במרדפים בסרטים אמריקאיים המכוניות תמיד קופצות ביציאה מהחניה ומוציאות גיצים בנסיעתן? הכבישים פה בנויים כהרים קטנים בכדי שהגשם יתנקז לצידי הדרך, כשכביש מצפון לדרום נפגש עם כביש ממזרח למערב נוצר "עמק" לא קטן בכלל ואז לא צריך מרדף כדי שהמכונית שלך תקפץ. אגב, הכבישים לא תמיד הכי טובים ואכן יש פקקים בניגוד למה שחושבים.

-          שיט ופאק. תהיו כנים: כמה פעמים כשנופל לכם משהו או כשמשהו לא מסתדר אתם מסננים "שיט" או "פאק"? כשאתם באים לכאן תשכחו מזה, זה נחשב נורא גס לומר את המילים האלו.

-          מה נשמע? לא לא, אתם לא מכירים אותם מהצבא והם לא היו בשומר הצעיר אבל אם יפגש מבטכם עם אמריקאי, הוא ישר יגיד שלום וישאל מה נשמע. אם בטעות הנסיעה במעלית תארך למעלה משתי שניות וזה רק את ואמריקאי הוא ישר יתחיל לדבר. לא כי את כזו מהממת, כי הם כפייתיים בעניין הסמול טוק.

-          הצילו, סקס! כל סרט מקבל פה דירוג צפייה וכך אנו יודעים איזה גיל הוא מתאים. אבל לרוב סרט שיציג לשניה חזה חשוף יקבל את אותו דירוג כמו סרט אימה שיציג עשרות דרכים להרג חולני של בני אדם. האמריקאים הם מאוד שמרנים בקשר לסקס. מאוד. אם נקח את הילדה שלנו, בת שנתיים וחצי לבריכה רק עם תחתוני בגד הים יסתכלו עלינו מוזר ויעירו לנו על כך.

-          כסף כסף כסף. הכסף הוא הכל כאן. ממש כך. אבל בבנק לא תמצאו את הדבר שנקרא הוראת קבע ובקושי תמצאו תשלום חשבונות דרך כרטיס האשראי. את החשבונות תשלמו בצ'ק דרך הדואר וחסר לכם שתאחרו ביום אחד, תהיה לכם "היסטוריה רעה" ואף אחד לא יהיה מוכן שתקנו את הבית שלו או את הרכב שלו או שתאלצו לשלם עשרות אחוזים יותר ורק כי איחרתם לשלם ביום אחד את ה 16.99$ של חשבון הגז.

-          ג'אנק פוד. כולנו יודעים שאמריקאים אוהבים ג'אנק פוד. אנחנו לא יודעים עד כמה. ראשית הם לא אוהבים לשתות מים, הם אוהבים שתיה ממותקת ורצוי שתהיה בפחיות וקרה מאוד. כבר ראיתי אמרקאים אוכלים ארוחת בוקר שמורכבת מחמש פאנקייקים, ארבעה בייקון, שלוש ביצים, שני האש בראונס (לביבה שמנונית) אה-חד אלוהינו. לצהריים הם אוכלים רק המבורגר וצ'יפס שם הם רואים את הירק החי היחיד שלהם: פיסת עגבניה ואולי גם חסה. ארוחת ערב היא הארוחה הגדולה שלהם, כך שהבוקר והצהריים זניחים לעומת הערב, הזלילה הגדולה. כבר הכרתי אמריקאים בלי סיר אחד בבית, הם אוכלים ארוחות טלוויזיה למיקרו. כשהבאתי לפארק סלט כמה אמהות היללו אותי ואמרו שלהן אין אף פעם כוח להתעסק עם ירקות שעולים, אגב, המון כסף יחסית. בכל חנות יש קלנועית שתוביל את האוביסים בין המעברים, לא שהם לא יודעים ללכת, אבל קשה להם.