שמתם לב שכשכל פעם כשהולכים למסך פתיחה של הבלוג יש עדכון מיריב (הבעלים של ישראבלוג) על מה אפשר לעשות עם הבלוג? אפשר כרגע להטיס אותו ירח, לשחק איתו מטקות ולהשתלט על העולם. ואני מה? כולה רציתי לדעת מה אתם לובשים כשאתם קוראים אותי ואני לא יכולה. אני דורשת את הכסף (של אמלש) בחזרה.
סשן קרעחצים קצר: כשאור נולדה הכל היה סבבה, המשכתי לצאת, לעשות את התואר המצחיק שלי, לעבור לארה"ב ולייצב תוך כדי כל אלו כיסא על האף (בעצם, אם רואים את האף שלי מבינים שזה לא ממש קשה). ואז נולד בן, דובון קטן ומתוק אבל קשה לי. מה זה צריך להיות? גם כשהוא מואיל בטובו לישון הוא עושה את זה בחוץ. אם חלילה הוא נרדם בבית הוא חייב להתעורר כל עשרים דקות ולבכות כדי שאני לא אשכח שהוא שם. אור חוטפת טנטרומים מקסימים והיא מוודאה ששנינו נהנה מזה במיוחד אם אנחנו במצב רוח נפיץ, אם היא מצליחה לגרום לנו לויכוח (אנחנו תופסים את תפקידי הקשוח/ה או הוותרנ/ית בתורות) נדמה שהיא הכי מבסוטית שיש. חוץ מזה - שני ילדים זה כבר לא אחד ותסלחנה לי כל בעלות השלישיות והשמיניות, יש הורים שחוטפים את השטוזה בילד הראשון אבל אני חטפתי אותה עכשיו. הכי גרוע בכל העסק הוא שכל ישותי נשאבת לגידול הילדים, כל אישיותי מלאת פליטות ומוקוסים. אני כבר לא הבחורה החמודה והצבעונית ש(ספק אם) פעם הייתי. אי אפשר לדבר איתי על כלום חוץ מילדים ואני משעממת את כולם למוות. כולל את עצמי. עד כאן סשן קרעחצים קצר.
דווקא הצלחתי לראות סרט לפני שבוע ומשהו, גרדן סטייט. יש לי מסר לבמאי. וזה בטוח במאי כי נשים לא עושות סרטים כאלו אינפנטיליים: אולי אם הייתי בת שמונה עשרה הייתי אוכלת את זה שבחור כזה דפוק יתאהב במישהי והחיים שלו יהיו לפתע יופי טופי.
אז היום, אחרי לילה נטול שינה (קרדיטים לבן שטרח להתעורר כל שעה בממוצע) לקחתי את אור לגן עם שקית ענקית עם אזני המן שאפיתי עם אור כדי לדבר על הילדים על פורים. בדקתי קודם טוב טוב ברשת למה, בעצם, מתחפשים. התשובה: אין תשובה. זה מנהג שהשתרש איכשהו. עכשיו ככה: בכל תרבות יש "יום הפוך" שכזה ואין סיבה שזה ידלג על היהדות. ניסיתי להסביר לילדים שיש חגים אוניברסליים ומשום מה הרצאה באנתרופולוגיה לא עובדת על בני השלוש. נו, לא נורא, היו אזני המן שאלו בהחלט העוגיות הכי דוחות ביקום הזה, אף אחד כולל "מתוקה" לא גרם לי לחבב את השטות הזו (היום אני ממש חזקה בשליליות, הא?). שכחתי את התיק בגן. הוא עדיין שם עם התיק של אור. אי אפשר לישון ארבע שעות ביממה ולצאת מזה בזול. אז נסעתי לטלי ונסענו לרוס אפילו שזה כל כך קרוב לבית כי אנחנו כאלו בטטות. לא רק זה אלא שבדרך גם ראינו את פטרישיה המאניוקית, אם המילניום לשלושה ילדים כשהגדול בינהם עוד לא בן חמש, עושה ג'וגינג ונראית מהמם ופצחנו בסבב קללות שלא היו מביישות אף מלח שיכור. לא נורא. קניתי ברוס גופיות מאגניבות שיאות לבנות שש עשרה (יש סיכוי שאני חווה איזה משבר) כדי שכל האימות הפסדינאיות יביטו עלי בזעזוע על כך שאני לא לובשת מכנסי שלושת רבעי עם טווין סט שמרני ונעלי ספורט לבנות. כמו כן עשיתי כפיפות בטן כדי שהגופיות יראו עלי סביר ונשברתי אחרי עשר דקות. אין לי תקנה ידידי. יום אחד, תראו, אני עוד אגיע רחוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
