מיכל והכפר

המון זמן עבר מאז כתבתי לאחרונה, לא שאין מה, הזמן הוא זה שחסר. קודם כל כמה חובות:

אמריקאן איידול - הייתי בעד כריס כי אני נערת רוק (נערה?!), כשהוא עף פיללתי שאלי (נו, אליוט) ימין יזכה למרות שאני לא מבינה למה אשכנזים לא יכולים להופיע בתחרויות שירה אפילו לא באמריקה. סתם סתם! אהבתי את אליוט ימין בכל מאודי. בסוף קתרין הבינונית עלתה לגמר והאיך קוראים אותו שגם זכה. נו, בחייאת, הוא נראה לכם כמו כוכב?! אני עדיין שומרת אמונים לבו בייס מן העונה הקודמת.

משהו על בגדים - בישראל כל בגד מקושקש בכתובות באנגלית, הבעיה היא שכשמגיעים לכאן המקומיים ממש קוראים את הכיתוב ותוהים מה זה "full gas driver" שרקום על מכנסיו של הבן בן ולמה כתוב על החולצה של הילדה "I am happy, happy and sun".

סבתא שלי הגיעה לכאן, כן כן! כבר שבוע שכיף נורא לשמוע סיפורים (סיפורי סבתא), שהבית מסודר והאוכל טעים. היום תקעתי 38 פלצ'ינטות: בצק שמרים ("אני עושה אותו דליל: קמח, מיים, שמרים וטיפונק מלח) ממולא בגבינת פטה ושמיר קצוץ, כל העסק מטוגן במחבת - יאמי. ושלשום דחפתי ריבוא קציצות וסלט מיונז, אבל על זה אכתוב יום אחד בבלוג השני.

אורולינה בתקופת ה"למה" שלה, פעם היתה כזו פרסומת לקופת חולים. אני שמחה מאוד על סקרנותה ושאלותיה: למה השמיים כתומים כשהשמש שוקעת? למה המזגן מטפטף? למה הסוודר נראה ככה - היא שואלת את סבתא כשהיא רואה את הסוודר חצי עשוי. היא אוהבת להכין עוגות מפלסטלינה, לאכול בעיקר עוף ואורז (נכון שפעם השווצתי כמה היא מוכנה לנסות הכל? זה נעלם כלא היה), להעמיד פנים שהיא בלרינה, לראות את "עץ השירים" ואת הסיפור the bernstein bears and the spooky old tree.

בן מתוק מאוד, שונא לישון ולאכול מוצקים, אני דיי בטוחה שהוא לא יגמל מהנקה לעולם. ממש ניתן להבין אותו, הוא מבטא כעס, חוסר סבלנות, שימחה, "עוד" וצוחק ומחייך המון. טפו טפו טפו, שום בצל בלי עין הרע - ילדים זה שמחה, רוצו לעשות כמה כאלה.

(ברכות לזאתי שלפני יומיים אכן ילדה אחד כזה, שמעתי שהוא מתוק משו משו, מחר אולי אראה במו עיני).