מיכל והכפר

קבעונות אנאליים - איך זה שיש פה כל כך הרבה אנשים קפדנים ומשוגעים? אני הולכת בסופר עם בן ומיסיונרית קופצת עלי להגיד לי כמה הוא חמוד ולמה אנחנו לא נוצרים. אני פותחת את דלת המכונית והיא נוגעת קלות בזו שלידה ומופרע אחד קופץ ממנה ומתחיל להתעצבן נורא. אני יוצאת מחניה והמון מכוניות נוסעות משני הצדדים ולי לא ממש בא לסכן את עצמי ואת הילדים ואיזה מטורף אחד מתחיל לרעוד כולו מעצבים - איזה פחד! קיללתי מהר בעברית ונסעתי.

יפן באל איי - אנחנו ממש יוצאים מאחר וסבתא פה. בשינקין שלנו נפתחו המון חנויות שלא הכרנו ועוד מעט במהרה בימינו אמן יפתח סניף של h&m וסוף סוף אקנה בגדים לטעמי. אתמול נתקלנו במכולת עם עיצוב מהמם והמכולת שידלה אותנו בלי קול, בלי מילים (זה מ"חנהלה ושמלת השבת") להכנס בשעריה וגילינו היכל מעוצב שמוכר סושי, קפה, עוגות, יוגורטים משובחים לגמרי, ממתקים וחטיפים יפנים עם אריזות מעלפות, כלי כתיבה (אני משוגעת על כלי כתיבה) והכל מהמם כל כך. בכלל, אני משוגעת על יפנים, כנראה שהאסתטיקה שם כל כך חשובה אחרת לכו תסבירו את חוש הסטייל המבריק של כל מיני יפניות שעוברות פה בצ'כונה ואני מסוחררת מהן ואת ספרי מלאכת היד המושי מושלמים שלהם.

רשמתי את אור לגן - כי אי אפשר יותר, היא חייבת חברה של ילדים, שיגרה, הוצאת אנרגיות. כמה שעות ביום, כל יום.

אבאים - רציתי לכתוב שיר מתוחכם כהומאז' לשיר אבאים של יהונתן גפן אבל אן לי כוח, הילדה רוצה גלידה והילד רוצה על הידיים. אמא של ניקולאס, יפנית מלאת סטייל, יפה ומנוולת ידועה (בגלל הסיבות שצויו לעיל), הזמינה אותנו למומולדת של הילד. ישר גיגלתי את אבא שלו כי א) היא אמרה פעם שהוא סופר ב) היא בגילי והוא יותר מבוגר מאבא שלי. הבחור תסריטאי עם אוסקרים. ככה זה בגן של אורולים: התסריטאי הראשי של שרק שולח את הבת שלו לשם (וזו לא פיונה, אם תהיתם), אחד מקים אתר אינטרנט מצליח ורק אבא של אור פיזיקאי (הוא הכי שווה מכל האבאים, באחריות).

תזמורת בצורת - מה שהולך הכי טוב ביו טיוב אלו תזמורות בצורת, עיינו ערך "היי" (הן משלנו!) ו"פוקימון", מה שגורם לי להצטער שבתקופתי לא רק שהיתי צריכה להפעיל את המחשב המונוכרומטי שלי עם מנואלה - אפילו לא היה אינטרנט!!!1! מיקי ואני חשבנו להוציא עיתון חינמי בו תפורסם גאוניותנו הצרופה והשארנו פתקים שנונים בסנדוויץ' בר (חיפאית אנונימית). חבל שלא יכלנו להתבזות עם איזה "פעם את בוכה ופעם את צוחקת" לבית שימי תבורי. בבלוג של קרי ומיסטר ביג (מה אתם עושים בניו יורק שאתם לא יכולים לעשות באל איי?) ישנה הפניה לבחורים האלו, אני לא חושבת שאני יכולה לשבוע מתזמורות בצורת, או כמו שאומרים אצלנו באינטרטANAK!!!!

מזמן לא שמעתם - על מריה ובעל הבית המאנייק. אז ככה: בעל הבית המאנייק צובע את הבניין מבחוץ, בינתיים כמה היספאנים עומלים קשות על הסרת הג'יפה ומציצים לנו לדירה (רק בשביל זה שווה לעבוד עשר שעות ביום, שלושים ושש מעלות צ', בבניין שבעל הבית המאנייק שלו לא צבע משנת חמישים ושבע). מריה דוחפת נעליים מתחת לשידת ההחתלה כי אין לה כוח אלי יותר. דווקא לא משאירים לה כלים ולא בלאגן אבל היא זורקת, מה רב הביעוס.

בן - אם הוא פותח וסוגר את הפה כמו דג, הוא רוצה מיים. ונהנהנהן זה "קחו אותי על הידיים", לי וטל הוא קורא "אמא" או "אבא" אבל הוא מחליף ביניהם לפעמים. ו"דה דה דה" זה גנרי.