נכון שהבטחות צריך לקיים אבל השבוע היה עמוס שבעמוסים. טל טס הבוקר לישראל ואני עבדתי יחד איתו שעות נוספות. הילדים מתוקים נורא, באמת. אורי כל בוקר באה לגן ומחבקת את ג'וליה וישר הן משוות תחתונים: לזו יש סינדרלה ולה יש חתולים וורודים, היום לההיא יש תחתונים עם פיה יושבת על פרח ולשניה דובוני איכפת לי צבעוניים. אמא של ג'וליה כועסת ואומרת לה להתנהג כמו גברת. המממ, להתנהג כמו גברת. אני בת עשרים ושמונה ועדיין לא מתנהגת כמו גברת. אז כל בוקר יש דיון נורא חשוב על התחתונים הרצויים שחלילה הם לא יהיו "עם כלום תכנית" כלומר בלי איזה ברבי או משהו מתאגיד דיסני אליו אנחנו תורמים את מעותינו לרוב. בכלל, אורי מתרגמת מאנגלית לעברית ויוצא לה נורא מצחיק, גם אנחנו נדבקנו ל"עם בלי" שלה.
בן בן הדובון החמוד (והמסריח) חגג אתמול שנה. הוא בעיקר קיטר רוב הערב ואכל את עוגת הגזר שהכנתי. אגב, במתכון של עוגת הגזר שמסתתר פה בבלוג כתוב שאני לא מקציפה את הבייצים. פעם אחת הקצפתי ויצא הרבה פחות טעים ועסיסי מסתם לערבב את כל המצרכים גם יחד. הוא מתוק ודברן, למד להגיד בנוסף לאמא, אבא, קח ועוד מילים ששכחתי גם "תודה" ו"תה" להביתה ו"אוטו". ואתמול לרגל יומולדת שנה הוא גם למד למחוא כפיים. מזל שאין אצלנו טיפת חלב שהיו מלחיצים אותי שהוא לא מוחא כפיים מגיל שלושה חודשים ועדיין לא עומד שלא לדבר על הולך בגילו המתקדם. עם אורצ'וק חשבתי שזה בגלל שלא שמתי אותה מספיק על הבטן וחגורת הכתפיים (מילה חשובה בטיפת חלבית) לא חזקה דיה. והנה בן בן, בחור חזק לכל הדיעות שצבר זמן שכיבת בטן לא מבוטל עדיין לא הולך. הא! הכיף בלהיות אמא לילד שני הוא בנוסף על הביטחון העצמי היחסי שצברתי זה לא להגיד לאחרות: "תקשיבי, חודש חודשיים וזה עובר!" על סמך נסיוני האישי בלבד. הנה תראו עברו שניים עשר חודשים ועדיין אני מאכילה אותו שלוש פעמים בלילה.
אז אתמול ארזתי יפה יפה את המתנות בתוך המזוודה, לא שעטפתי אותן חלילה: אני לא אמריקאית וחשוב לי יותר להשקיע את שעות הפנאי בסידור הבית כי מריה מחפפת נורא לאחרונה. טל אמר לי שהוא מרגיש כמו מרסיאל (הדוד מקנדה שבא עם מזוודת מתנות) אז אמרתי לו: מעכשיו אתה מרסיאל. כאילו אם היינו בארץ לא הייתי קונה לכולם מתנות. הערה ארוכה בנוגע למריה: היא עושה לנו ערימות של בלאגן מאורגן. שמה בגדים מקופלים וניירות על שולחן העבודה שלי, את כל מה שהיא מוצאת במטבח היא דוחפת בפינה אחת וכו' זה קצת דבילי כי היא יודעת איפה לשים את קופסונת רסק העגבניות שבן הפיל ואיפה את המכתבים אבל היא מחפפת וזה מרגיז. אז השבוע סידרתי הכל כולל הכל, הבית מזמן לא נראה יפה כל כך והיא עדיין עבדה שעתיים וחצי. על מה? על מה יש לעבוד כאן שעתיים וחצי? אין ריצפה לרחוץ, הבית פיצפון. אוף. מה היא סתומה? היא לא יודעת שכריסמס ואיתו מתנה נאה מגיע בקרוב?
בפוסט הבא אשתדל לא לשעמם יותר מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
