שמעתי מתישהו שלפני פגישות מחזור בארה"ב, אחוזי ההתאבדויות גבוהים במיוחד. האם מישהו ראה את הסרט פגישת המחזור של רומי ומישל בו הן מתחזות לממציאות הסטיק-איט עד שמישהי אומרת שהממציא של זה למד איתה באוניברסיטה? ובכן, מאז גמר התיכון לפני מליון שנים נפגשנו לפעמים בצבא ופעם אחת כשאבישי נפצע בלבנון ואמא שלו עשתה מסיבת "מזל שאתה חי" והזמינה את הכיתה ואת כל הידידות הבלונדיניות שלו, מאז כלום, פשוט כלום. לא פגשתי אף אחד. פה שמעתי שורד ששינתה את השם מנחה סדנאות רוחניות, אורית גרושה עם תינוקת, חלי נשואה עם תינוקת ואבישי גרפיקאי.
היום לבשתי את מכנסי הספרנית המסופלסת שלי (קניית טעות, למה אני מתעקשת ללבוש אותן? חידה בעיני), גופיה נושנה מפוקס, תספורת חדשה בה אני נראית כמו בילי מוסקונה לרמן מראיינת את ורד ששינתה את השם והמון המון, ממש המון זיעה. ופתאום בין הריצות המייגעות אחרי הילדים אני רואה אותה יושבת שם למטה, אותו דבר כמעט, קצת בטן פוסט הריונית שכולנו נושאות, גופיה קצרה, סקיני ועקבים, מעשנת בנחת עם החברות ומחזיקה ביד השניה את תיק הספיידרמן של הפעוט שרץ לו אי שם בין המתקנים. פגישה עם מישהי מהתיכון, כך התחוור לי היום, תזרוק אותי לעולם לתיכון. שמחה אך נבוכה, מפטפטת שטויות ומרגישה מכוערת. אם הייתי מתמודדת בכוכב נולד, הייתי איריס.
אחת ולתמיד: אני לא יכולה להתלונן על חוסר טיפוחי המוחלט - או שאני לא מטופחת ומקבלת את זה בשלווה או שאזיז את התחת ואטפח את עצמי סוף סוף. אי אפשר לקחצעל כל היום. כמו כן הגעתי היום למסקנה הבאה: האופנה לא משתנה. נקודה. תמיד יהיה צבע אופנתי תורן, לפעמים הוא לא יתאים לי. סקיני אני לא אלבש וגם לא חולצות קצרות מדי. מצידי אני יכולה ללבוש ג'ינס מתרחב מעט וגופיה שחורה עד קץ הימים ובסוף להראות כמו כל הזקייינות עם חליפות האייטיז שלהן שבטוחות שזה נורא קלאסי. איך זה יתכן שאופנה לא מרגשת אותי יותר? זה היה רק רמז למי שעומד לפגוש אותי מחרתיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
