רק עכשיו, אחרי מסיבת הפרידה של כמה מהחבר'ה הישראלים (שחוזרים לארץ) הבנתי: הצילו! בקרוב אעבור, לראשונה בחיי, לאיזור כפרי (הכל יחסי) וקר. אני מניחה שזה כמו לחיות על המאדים - אין לי מושג איך זה עומד להיות. נזכרתי איך חצינו את האולד טאון בפעם הראשונה והכל נראה שונה. הכל נראה שונה עד שמכירים את המקום. אוף. שוב להתרגל. אני לא בנויה לזה, אני אדם מונוגומי אבל את זה כבר כתבתי המון פעמים. אז לפני שאבריח את שבעת קוראי האחרונים:
איך זה שנמלים (יש המון מהם בדירה המתפוררת שלנו) תמיד יודעות לקרוא לכל החברים והחברות שלהן כשיש אוכל ולהתפזר ברגע שהאוכל נגמר?
השבוע הלכתי לשירותים בלילה והיו שם המון נמלים. לא הבנתי מה הן מחפשות שם והייתי עייפה מכדי לחקור. למחרת עשיתי אמבטיה לילדים ואחרי חמש דקות אני מבחינה בין כל צעצועי האמבטיה שלהם בצעצוע חום ומכוער. ג'וק מת. ברור שאיבדתי כל פרופורציה והתחלתי לצעוק כמו חולת רוח ולעשות להם טראומה לכל החיים מאמבטיות (סתם סתם, הם מוכנים להתרחץ למרות הכל). משכתי אותם חיש קל החוצה והייתי אמיצה מספיק כדי למשות את הג'וק מהאמבטיה המרוקנת כשאני אוחזת בחמישים שכבות של נייר מגבת. הגוקים פה אמנם קטנים בחצי מאלו הישראלים שבכלל מכונים אמריקאים בטעות, אבל לי זה לא משנה, כל גו'ק שאורכו מעל חצי סנטימטר הוא אויב האנושות. יאק.
בן בן לא מפסיק להחמיד אותנו. הוא מדבר המון, פשוט המון. היום בארוחת הצהריים הוא ליטף אותי בעדינות ואמר "אדגדג אמא". על כל דבר הוא אומר "גם אני!" ובכלל הוא מעריץ גדול של האורולים והולך אחריה באש ובמים. במכונית בערב הוא לחש "לילה, כולם הולכים לישון" ולפני כן הוא הוריד לי את החולצה ואמר "אינוק!" והוא בכלל לא ינק כבר עשרה חודשים, בטח נתקנא בשאר התינוקות. היום בחנות הספרים לקחתי בובת תיאטרון בדמותה של דורה והוא דרש: "דורה אלטף פופיק בן".
תגידו לי שזה לא הדבר הכי מתוק בעולם? ועכשיו כשאעבור למקום שממש יורד בו גשם יותר מפעם בשנה, מה יכול להיות יותר משמח מהמגפיים האלו?
להשיג באתר האינטרנט הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
