שנים שתכננתי על מסיבת ברנינג דאון דה האוס. ראשית, כי הבית הזה באמת ראוי לכך, זו התקווה היחידה שיחליפו את המטבח משנות החמישים (והפעם אני לא מגזימה, אני חייבת לצלם לפני שנעזוב) ויצבעו את הקירות. שנית, חברה שלי עשתה את זה פעם, לה היו חברים מתורבתים ולי לא, אז ויתרתי על זה. זה כמו שממש כשהגענו, אמר האיש שעזב: "שנים שאישתי מתכננת לעשות יארצעל" ואני שברתי את הראש, כולם מבינים פה יידיש חוץ ממני? ואז הבנתי שיארד סייל במבטא ישראלי נשמע בול כמו יארצעל.
בסופו של דבר ביליתי את לפני הצהריים בקוסטקו וקניתי כל כך הרבה סוגים של גבינה שאין לי מושג מה באמת קניתי ולמרבה המזל נגמרו הבייגלס הטריים אז קניתי לחמים מיוחדים, לחמניות האסון הנוראיות (הן פשוט טעימות יותר מדי), וקרקרים. היה מרתה סטיוארט, אם היה עיטור כבוד מאת מושא הערצתי, הרי שהייתי מקבלת אותו עכשיו. טלכה אומר: "איך יודעים מה ההבדל בין מי שבא ומי שעוזב? החדשים תמיד יגישו במסיבה שלוש פשטידות, חמישה סוגי סלט, לחמניות תוצרת בית, קישים, עוגות שהם אפו ואפילו עוגיות מעשה ידם. אלו שיעזבו יזמינו משהו ממסעדה סינית או יקנו דברים מקוסטקו" מה שנכון נכון.
כשכולם שואלים אותי איך אני מרגישה בנוגע למעבר אני פוצחת בסשן קרעחץ פולני אותנטי, זה בעיקר בשביל שלא תהיה עין הרע (עין הרע זה מדעי!) אבל אם הייתי באמת מקרחצלת כולם היו יודעים אז טוב מאוד שאני נרגנת באמת. הכי ביעוס זה לעזוב את החברים. ביעוס משנה היא הידיעה שחצי שנה יקפא לי התחת. נו, לפחות קיבלתי מתנות מה זה שוות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
