מיכל והכפר

לפעמים אני לא כותבת כי יש על יותר מדי מה לכתוב, לפעמים כי יש על פחות מדי ולפעמים כי אני מבועסת עד העצם ואין לי כוח להשליך את הכל בבלוג הכי טוב שאתם לא מגיבים (יש קוראים, השבח לאל, מגיבים? מישהו?).

אני לא מסתגלת, לא מסתגלת, לא מסתגלת. חשבתי שאני אהיה כמו חברתי מ. אבל אני לא, על מי אני עובדת?

נחתנו במעונות מזעזעים. הדירה מגעילה עם מטבח בסגנון עדות מנהטן, בלי מדיח כלים ובלי מזגן והיה פה חם עד היום, עכשיו קופא התחת. חשבתי שזה יהיה כמו המעונות באוניברסיטה הקודמת, שלפחות תהיה קהילה ישראלית שארגיש נוח בקירבה והנחיתה תהיה רכה. ואין כמעט ישראלים והשכנים שלא ידעו איך להתנהג עזבו סוף סוף אבל עצם הימצאם הפך את הקליטה לקשה עשרות מונים. חייבת להגיד שיש פה שטח ענק בלי כבישים בתוך המעונות והילדים מאושרים ממש. רק אני סובלת.

קשה לי להיות בבית, אני כבר רוצה לעבוד והסטטוס של אישור העבודה יתגלה לי בשבוע הבא. אני מקווה מאוד שלפחות אתקבל לעבודה נחמדה מהר וששם אקלט בקלות יחסית.

הגן של אור מזעזע אותי. נכון שנקי שם ויש המון גננות על מעט ילדים אבל: זו קבוצה של ילדים מגיל שלוש עד חמש ומכוונים שם הכי נמוך. כל שבוע מגיע אלינו "קוריקולום" יענו, חומר הלימוד ושם כתוב - יום שני: מיסטר פוטיטו הד, קוביות, משאיות וצבעי ידיים. אני יודעת שפעם צחקתי על הורים שהילדה שלהם שעוד לא בת חמש דוברת חמש שפות והם עובדים איתה נורא קשה על שיעורי בית כדי שלא תעוף מגן החובה האיכותי שהיא רשומה אליו אבל באמת, מה שקורה בגן של אור זה בול להפך ובשנה הבאה היא אמורה להתחיל ללמוד בבית הספר. אני צריכה למצוא לה גן חדש. אין לכם מושג כמה הגנים יקרים פה! אני לא מאמינה שאני משלמת כל כך הרבה על כל כך מעט.

עמדנו לטוס לישראל לרגל החתונה הקרובה של אחותו של הטלכה ומאחר ולא קבענו תור בשגרירות מבעוד מועד (חתונת הפתעה :-) ) אנחנו לא יכולים להחתים את הויזה. שלחנו מכתבים אבל הם שמים עלינו קצוץ. הלילה חלמתי שאני לא יכולה לטוס לחתונה שלה ולא רק זה אלא שאני כבר לא בדרום קליפורניה, כשהתעוררתי גיליתי שזה לא חלום.

השיר שמלווה אותי לאחרונה, דווקא שיר מגניב

http://www.youtube.com/watch?v=p8Z-DIAthbM