מיכל והכפר

כל יום הבן בן מבקש ליסוע באוטובוס, כשהוא לא נוסע הוא מספר לי על מסעותיו הדמיוניים באוטובוס ברחבי אן אמבופ. היום אחרי ששמתי את אורולינה בגן לקחתי את הילד לטיול באוטובוס החינמי של האוניברסיטה שמתפרשת על כל העיר אז יש לה המון קווים, שנוכל להגיע גם בחינם וגם לא נזהם את הסביבה והכי חשוב: לא נחפש חניה. וכך הגענו למרכז העיר. כל הדרך קיללתי את עצמי בלב על כך שדאגתי לכובע רק לבן, זה ממש כאב.

למרות נטייתי להשתבלל בכיף בבית ולעשות את עצמי עסוקה בספונג'ות כל היום, לצאת עושה לי טוב למרות שלבית זה לא מאוד מועיל. אן אמבופ הרבה פחות שמנה ועשירה ומפונקת מפסדינה. בני הנוער כאן לא לובשים דולצ'ה ולא גבאנה, הם אימו מכוערים ואלטרנטיבים וברור שאני מעדיפה את זה. בכל חור יש סיסמאות בעד השלום ונגד הבוש. האוכל פה פלצני. שלא תגידו שאני עיוורת ליופי של אן אמבופ. אתמול למשל חשבתי שאני חוטפת התקף אנ-לא-יודעת איזה מרוב יופי, ראיתי את השקיעה הכי יפה בכל העולם הזה: השמש האירה את העננים הרבים בכתום וורוד ויחד עם העצים הצבועים בעלי שלכת היתה פה תמונה פסיכודלית מדהימה וברור שצילמתי את זה רע מאוד, אבל בפליקר בחיפוש שם העיר פלוס שקיעה ברור שהיו מליון תמונות כי גם ראינו מלא אנשים יוצאים לצלם את הפלא, אז הנה לכם תמונה אחת, ללא פוטושופ!

הרי לכם עוד תובנות אנתרופולוגיות:

א) נוהגים פה נורא! יוצאים מכבישים צדדיים בלי לחשוב פעמיים ובלי להתחשב בעובדה שיש עוד מכוניות בכביש, צופרים ומקללים, לא נותנים להשתלב בנתיב בשום אופן. ממש גורם לי להרגיש בבית. מצד שני הזוג הישראלי שגר פה אומר שנוהגים פה הרבה יותר בנימוס מישראל.

ב) לא ראיתי אף האמר, לא מכוניות עם גלגלים בקוטר קילומטר ובכלל, לא מתנהגים פה שאילו יש להם חזקה על כדור הארץ כמו בקליפורניה לדוגמא.

ג) ממה שגיליתי היום: העשירים לא קונים לילדים ברשתות פלצניות אלא בבוטיקים פלצניים ואז הם מרגישים מיוחדג'ים נורא, הרי מי לא רוה טי שרט מן המותג האקזוטי shilav בשלושים דולר? הנה לינק לבוטיק בו ביקרתי היום והתבעסתי שאני לא אמריקאית לבנה: http://relish.myraklarman.com/elephant-ears-kerrytown ועכשיו אתם גם יודעים שאן אמבופ זה לא באמת שמה של העיר.