מיכל והכפר

כשהתברר שיש לי בן בבטן, לפני כמעט שלוש שנים, חשבתי לעצמי - מה?!

מה אעשה עם השמלות היפות של אורולים?

האם אתהלך מעכשיו והלאה בחגור מלא גם בימי שרב?

שמעתי שבנים ברדקיסטים לאללה

שלא יצא פרחח

מה אני מבינה בבנים?

איך מחליפים להם חיתולים?

זה נכון שצריך לנקות את השירותים ממש הרבה?

ואז הגיע בני הקט. צרור קטן של אושר, יפה ונבון, שמנמן וחייכן, כתום ופטפטן. באמת טפו טפו טפו, לא חשבתי שאתחבר אליו מעבר לזה שתהיתי איך אפשר לאהוב שניים אם כל עולמי היא האחת הקטנה והמקסימה והנה: שני מקסימים.

וכך לפני שנה, כשרק זחל, עלה על המגלשה ובלי היסוס זרק את עצמו עם הפנים למטה. בפעמים הראשונות הצליח לו דיי טוב עד שבפעם העשירית הוא נפל על האף. לפני כמה חודשים הוא התרוצץ בחדר שלו, סגר את מנורת הלילה ורץ למיטה. כיוון שלא ראה כלום התנגש זה, נפל והקיא. הוא פותח את המקרר ושובר ביצים. הוא שופך מיים בלי הכרה בבית ומחליק עליהם. הילד חטף כל כך הרבה מכות וחבורות ממעשי הקונדס שלו. ודווקא ביום שבת כשהוא הילך בנחת ליד הבית עם הידיים בכיסים הוא מעד בלי יכולת לבלום את החבטה - ישר על הפנים. היה הרבה דם ובכי וחדר מיון ועכשיו שתי השיניים הקדמיות שלו שהיו בולטות מאוד כלפי חוץ, נכנסו פנימה וכולו אומללות. מעכשיו רק מאכלי תינוקות שהוא לא סבל ממילא כשהיה תינוק, אבל גם גלידה לשמחתו. כואבות לו השיניים ולנו הלב.