הכברתי מילים רבות על אן אמבופ בשנה האחרונה, בטח נמאס לכולם לשמוע. עוד לפני שהגעתי היו כמה תמרורי אזהרה בדמותם של אנשים שגרסו שאן אמבופ מבעסת מאין כמוה ואני התעקשתי שיהיה בסדר. בינתיים הצלחתי לתעב כל דבר כאן: החל מבית הקפה זינגרמנס המפורסם שגובה מחירים מפולפלים ביותר על כל יצירה קולינרית דלוחה, דרך מזג האוויר הבלתי אפשרי, הויזה שמתעכבת ולא מאפשרת לנו לצאת מארה"ב (אל תנג'סו בבקשה עם שאלות ותגידו שמצב כזה לא יכול להיות ושקובי בן הדוד שלכם יצא מתי שבא לו), חיי החברה שנמוגו מאז שעזבנו את פסדינה, קבוצת הפייסבוק "פאק יו, אני חוצה באדום באן אמבופ" בגללה משקשקות לי הבייציות כל פעם כשאני יוצאת מהבית עם האוטו ויש עוד חמישים אלף דוגמאות.
בחורה שהכרתי אמרה, את יודעת מה? גם אני שנאתי בשנה הראשונה את אן ארבור ואחרי שנה התאהבתי. וחיכיתי וחיכיתי ומחר, אללי, יום השנה. ובעוד בשבוע שעבר אני נוסעת וחושבת מחשבות עגומות על איך לפני שנה בדיוק אכלתי פסיפלורה על שפת הבריכה בהוואי, התחילה איתי אנה. היא הגיעה לספריה עם הבן שלה וישר באסרטיביות שלחה אותו לשחק עם בן. לא פיספסתי את ההזדמנות וישר פצחתי בסמול טוק אמריקאי למהדרין על מזג האוויר ועל הספריה ועל איזה בן מתוק יש לה ואם היא רוצה בטעות את מס' הטלפון שלי. כך חזרתי מהספריה שמחה וטובת לב והחלטתי להפסיק להתמרמר כל כך הרבה. ואתמול...
ובכן אתמול מודיע לי הטלכה: "התקשר אלי מישהו ישראלי אז הזמנתי אותו ואת המשפחה שלו להגיע". כן, זה הטלכה. מתורגלת בהתקלות שכאלה ישר התחלתי לקצוץ ולבשל ולהתפלל: "הלוואי שהם יהיו נורמלים, הלוואי שהם יהיו נורמלים" וכך, בשעה שש בעוד ידי עמוסות בזרי פטרוזיליה לקבאב (מישהו רוצה מתכון לקבאב?) נשמע צלצול בדלת וקולות עליזים ממלאים את הבית ועוד לפני שראיתי, ידעתי - אפשר לנשום לרווחה. והיה מגניב ובן והילד שלו שיחקו, היה טעים, היה מצחיק, היה קליל - מה עוד אפשר לבקש?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
