מיכל והכפר

ולכל מי שישלו רעיונות אחרים ממה שהפוסט עומד להיות, מוזמן ללכת ישירות ליו פורן או פורן טיוב או פורן פורן או אלוהים יודע לאן. אחרי שבוע קטלני של עבודה מזעזעת, ע"ע הפרקים הקודמים. אחרי שהתלמיד הנ"ל גרס שהתנהגותו הנלוזה היא רק בגללי כי העלבתי אותו נורא יום קודם לכן (לימדתי את הכיתה הזו 20 דקות אחרי כל שיעורי הספורט, הדבקת מפיות, וקילוף תאנים ואפילו נתתי לו חלק מהאוכל שלי כי הוא שכח להביא מהבית - אני עדה שאוכל שאני מביאה טעים, כשר (!) ולא מורעל) ולכן שוחחתי עם המנהלת כ-ל אותו סופ"ש ואכלתי לכולם את הראש כי כל דבר קטן אני מנתחת כמו פרופסורית בפנימית ב'. אחרי שנפשתי עם אורצ'וקו ביום שני כי יש להם חופשים בסיטונאות לאלה (כל השבוע הבא - חופש, חכו חכו כמה קרעחצים אני הולכת להפיל עליכם) ועוד יום מרנין של עבודה מאחורי שכולל עבודה עם ילדים ונוזלי הגוף שלהם (א' - לא לצחוק בקול רם מדי!). אתמול דווקא אפיתי אזני המן ואפילו יצא לי טעים אבל לא אכלתי אותן אלא מכרתי אותן, מה שטוב גם לחרבוז'ל המתכווץ - האח הידד להתעמלות וגם לכיסי המכווץ ממילא. והיום קמתי, כולי מרירות ורוח רעה על פני תהום קיומי, בשש בבוקר כבר סירים רחשו עם אורז ועוף ובתנור נאפתה פשטידת ברוניה, כביסות ריבוא חלק נקיות, חלק מקופלות ורובן סחלה. שטפתי כלים תוך כדי בישולים, חילקתי הוראות לילדי המתוקים והאומללים שנאלצים לשאת אמא עקרת בית שהחליטה למגר כל ליכלוך ובלאגן ואוי - כמה קשה לי. נניח אם אני נכנסת לביתה הצח של מעיין, זה נראה כה חסר מאמץ, או לביתם המתוקתק של ט'וי'  ועוד אוכלת מרק קובה מעלף במיוחד שהם, כרקדני הבולשוי מכינים בעודם מג'גלגים פעוטה ותינוקת שמנמנה ומתוקה. ומה אני? עובדת רבע משרה במקרה הטוב וכל היום: מעבירה צעצועים מכל הבית לחדר הצעצועים, מאכילה את עדר הברקודות (נכון שיש לי רק שניים אבל הם אוכלים, ברוך השם, כמו ארבעה מתבגרים אחרי שעתיים כדורסל) ובעיקר שואבת את השטיח מפתיתים, אפרסקים, יוגורט תות אורגני, חמאת בוטנים, אורז דביק, חתיכות עוף וירקות ממרקוכל זה אחרי שהעזתי לנמנם על המשמר ולא לשא וביום שלם. ואז כשאני מתכופפת עם שואב האבק ומתחילה לראות את האור בקצה הבית, מתחוור לי שמתחת לספה יש סניף של טויס אר אס וארנבוני אבק ענקיים משחקים בחלקי משחק זנוחים ( "אמאאאאא! איפה הקלף של "חלומות"?" אמאאאאאא, איפה השמלה של הגרובי גירל?" "אמא! איפה הגלגלים של הלגו?")

במזווה - הבלאגן חוגג, אם אחפש טוב אמצא שם וופלים שפג תקפם קצת לפני שעברנו לגור כאן - אבל אני פחדנית ודוחה את הקץ ולא מסדרת שם, רק עורמת עוד אורז ועוד פסטה. החדרבו אני יושבת הוא מפגע תברואתי  ממדרגה ראשונה, צריך מפה כדי לצאת מכאן וזה חדר שבימים כתיקונים בקושי מיטה אפשר להכניס אליו ואיך לעזאזל אני אמורה לכבס ביד שמונה סוודרים וליבש אותם ובחוץ מינוס מעלה (אביב הגיע!).

אני יושבת פה ותוהה על שילובי צבעים לאיזה פרוייקט תפירה שאעמול עליו אחרי שאתפור וילונות לכניסה, למטבח ולחדר האמבטיה כי מסכנים השכנים. לא נגעתי במכונת התפירה יובלות. שבע שעות בלי הילדים ובהם אני אמורה לעשות את כל אלה, פלוס התעמלות, פלוס קניות שהן בכלל יום לימודים ארוך ובישולים. שלא לדבר על זה שבסתימותי כי רבה החלטתי לארח שבע משפחות בסופ"ש למסיבת פורים...

איך, איך חיים כל האחרים שעובדים במשרה מלאה?

לקחת בקלות. זה דבר שאני לא יכולה לעשות. אפשר לראות את זה עלי גם אם אתם רואים אותי ברחוב ובכלל לא יודעים שזו אני. לא משנה מה אחשוב על עצמי: ההליכה הגמלונית, ההבעה - אני לוקחת הכל קשה.

ביום שישי הלכתי עם בן להביא את אור לגן ובן התלהב מהצעצועים ונשאר שם. אחרי ממש מלא זמן הוא ניאות לבוא אבל עבר בשירותים. בכניסה לשירותים ישבה טרייסי, הגננת הבהמה של אור שאני שונאת אותה כבר מזמן על האדישות שלה, על חוסר הנכונות להתאמץ ועל זה שאין לה מושג איך קוראים לי והיא לא ממש טורחת לדעת (היא קוראת לי mom) בכל אופן היא ישבה בכניסה לשירותים וכשבן נכנס היא פשוט הדפה אותו ואמרה לו: אני חושבת שזה זמן ללכת הביתה. חשבתי שאני מתעלפת. אני תולעת, אני יודעת שאני תולעת - עומדת מול סיטואציות כאלה בשוק במקום להגיד את מה שיש לי. בסוף הוא עשה פיפי בשירותים (לא סיפרתי? הוא נגמל מחיתולים בשעות העירות) כי אמרתי שהוא בסה"כ צריך לעשות פיפי אבל עכשיו הגם של אור נראה לי אפילו יותר נורא ממה שהוא היה בהתחלה וזה היה כבר מספיק גרוע.

אתמול קצתי בשירותי הטלפון של סקייפ. טל עשה טלפון סקייפ כדי לחסוך כסף על קו רגיל ובפועל הקו מלא בבעיות: או שאני לא שומעת או שהצד השני לא שומע או שלא ניתן לחייג אם לסקייפ לא בא. הכי גרוע: אי אפשר לזוז מהמחשב בזמן שמדברים ולא שומעים כשמישהו מתקשר. בקיצור, למרות המחאות הקלושות של טל התקשרתי לחברה שמספקת לנו את האינטרנט וביקשתי קו רגיל. לא אלאה אתכם במהלך הדברים רק אגיד שהם הביאו אותי לדמעות (וגם שאני עדיין לא מבינה מבטא אפרו אמריקאי: חלק מההברות מתארכות וחלק, כפיצוי, נבלעות לגמרי) ולרצון לצרוח. מסכנים ממש נציגי שירות הלקוחות שטיפלו בי, מה אשמתם שהגיעה המאה העשרים ואחת ואף אחד לא סיפר להם?

התקשרתי אחרי שעתיים שיחה (!!!!) עם האיי טי אנד טי המאניוקים ימח שמם לטל והוא אמר לי: ומה את חושבת? ביזבזתי איתם שעות בטלפון על השטויות שלהם. תכיני קפה, קחי ז'ורנל (הוא מדבר במדענית) ושבי על המרפסת.

הלוואי והייתי קצת טל.