ואני באמת לא יודעת למה. ואולי אני כן, אבל לא בטוחה שזו הסיבה האמיתית. אולי אם באמת היינו מבינים למה אנחנו שותים (או מעשנים) , למה אנחנו זקוקים לתחושות האלו של חוסר שליטה, הסחפות וניתוק מן המציאות, אז אולי היתה לנו תשובה מספיק טובה לשאלה הכ"כ מטרידה הזו. אני מוצאת את עצמי, בחיי הנוכחיים, מתעסקת בתחום זה יותר ויותר. יש בזה משהו שגורם לך לראות את העולם אחרת. פתאום דברים שהיו נראים לך חסרי משמעות ורחוקים אלפי שנות אור ממך, הופכים להיות חיי החברה שלך, הרצונות שלך, התחושות שלך. וזה מתבטא בכל; בחברה, במקומות בילוי, בדיבור, התנהגות, סיגנון חיים, פשוט הכל. יכול להיות שזה הפנה את חיי לכיוון יותר פתוח, כזה שתמיד רציתי שיהיה לי. אני יכולה לדבר עם אנשים בצורה פתוחה יותר, ואני אפילו ניהנת מזה. וכ"כ הרבה אנשים, כ"כ הרבה. אני חושבת שזה הדבר העיקרי שהפתיע אותי באמת. פתאום יצא לי להכיר אנשים כ"כ נחמדים, חכמים וטובים (וגם כאלו שלא, אבל זה לימד אותי לפחות משהו על עצמי ועל העולם בכללי). המעבר הזה ל"עולם של הגדולים" נראה לי כרגע כמקום מאד מהנה, גם מפני שאני נמצאת במצב בחיי שאני עוד יכולה להינות מדברים כאלה. זה כיף לראות ולגלות עולם. זה כיף לדעת עוד ולצבור ניסיון בתחומים חדשים, שונים ומשונים. אני אוהבת את איך שזה עכשיו, ובינתיים לא רוצה שיגמר לי. ברגע שכבר יתחיל לימאס לי, אני אדע שעוד תקופה עברה בחיי. עוד תקופה של טוב ורע, של למידה מטעויות והנאה מתובנות. אבל בינתיים אני חיה את התקופה החדשה בחיי. אפילו כשרק סיימתי את התיכון לא רציתי לסיים וחששתי לגבי הבאות. אני עדיין לא יודעת מה יהיה לי בעתיד, אבל זה לא מדאיג אותי כרגע. בינתיים מצאתי עבודה צנועה, עם הצבא נראה מה יהיה (למרות שבטח בסוף זה יסתדר כל הסיפור הזה), ושאר חיי מספקים אותי בחלקם (לשאר הדברים יש את הזמן שלהם, יגיעו גם הם בסופו של דבר). יכול להיות שאין לי את כל מה שאני רוצה, אבל יש לי חלק. על שאר הדברים כנראה שצריך לעבוד קשה יותר בשביל להשיגם ושרצונותי יגיעו לסיפוקם.
מחכה לבאות, אך לא מצפה לניסים. בקרוב (או שלא כ"כ בקרוב) אדע מה נסגר עם האיבר המוזר הזה שנקרא "הלב", נו, כבר התעייפתי.
(אין יצור בעולם שאני אוהבת יותר ממך).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: