יד הגורל

הרצון הפיתאומי לפורקן לא ברור..

משהו שקורה לי המון לאחרונה...

המון לבד- להיות סגור בתוך חדר בתוך 4 קירות דלת סגורה ולהרגיש שהכול סוגר עליך..

להשאיר חלון אחד פתוח ולפעמים לקום מהכיסא ולהציץ בו..

נשאר עוד שבועיים וחצי לסיוט הזה..

וצר לי זה באמת סיוט ..

הלוואי והיו בי המילים להסביר כמה קשה לי...

לא הקושי הפיזי (הייתי בהמון מצבים שלא ישנתי ועסקתי בדברים רובם האמת היו בצבא...)

אבל הקושי הנפשי הזה- שאתה סגור בבית, לא מרשה לעצמך לצאת ואם אתה יוצא אתה אוכל על עצמך מצפון....

לא חשבתי שיהיה לי קשה לא לראות את האנשים שאני אוהבת להגיע לעבודה פעם בשבוע (משהו כל כך שונה לי)....

כל צלצול טלפון שגורם לך להיות קשור למציאות... לאותו אדם ששואל לשלומך... (לראות שאתה מחזיק מעמד...)

על השולחן מונח הונולולו ייצור בצבע ורוד שרק מניע את ראשו קדימה ואחורה סתם כי יש אור... והוא רק מחייך...

ולידו מונח פתק שרשום בו "לא לשכוח לחייך"...

ומה יקרה עוד שבועיים וחצי? יחזרו השאלות ..." מה עכשיו? מה את הולכת ללמוד? מה את עושה עם עצמך?..."

לא רוצה לחזור לשאלות האלו.. היה לי טוב ככה במצב שלא הציקו לי יותר מידי...

ובתקופה האחרונה למדתי מי הם באמת חבריי,

מי שמכיר אותי ויודע שזה הזמן שהוא הקשה לי ...

וכל אותם אנשים שקראו לעצמם חברים רק שהיו צריכים משהו הם אלו שאשכח אותם..

כל אותם חברי הילדות שאמרו שהחברות הזאת היא מעל הכל אבל כשלא היה לך זמן להיפגש הם כועסים כאילו פגעת במישהו...

קרה פעם שישבתם על עדן החלון ורציתם פתאום לעוף , להרגיש את הרוח מכאיבה בפרצוף ולראות הכל מלמעלה.... ממש פיטר פן הילד שלא הסכים לגדול..

גם אני לא הסכמתי לגדול.. לא הסכמתי להשלים עם עצמי ולהתבגר..

אם היה באפשרותי הייתי נשארת ילדה לנצח..

אך אין באפשרותי לשנות את העתיד אלא רק להשפיע עליו..

"מסתכלת דרך חלון ורואה עולם כל כך יפה..."