עוד מעט נדלק אור...

לפעמים, אתה עומד ככה בין לבין מנסה להבין

איך הגעת למצב הזה.

או איך לעזאזל יש לך עוד פאקינג יומיים להיות בבית שלך

ב-ב-י-ת שלך.

שחיית בו 18 שנה

[כי נו 10 חודשים קרית גת וזה]

ועכשיו... אתה נמצא בו פחות

משבוע בחודש.

ואז כולם אומרים לך "נו צבא." 

וזה שיגרתי וקורה

ושכולם עוברים את זה בסופו של דבר.

[חוץ משמוליקים רזים, או עומרים שהיו חולים פעם, או ניקוליות שסתם לא היה להן ז'.]

ואתה יושב ומנסה להבין אם כולם עוברים את זה ככה...?

שפתאום החברים בבית, כבר לא כל כך חברים, כי הם בבית. 

שפתאום אמא שלך היא הדבר הכי לא הגיוני שקיים.

או שאתה. או ששניכם.

שפתאום מורן בת"א גם שאתה חוזר אחרי נצח.

והם כולם מאשימים את ההוא ה -חבר- שגרם לך להשתנות.

כי זה נוח להאמין. שיש סיבה.

אבל אין. באמת. סיבה קונקרטית.

זה סתם נתק.

או הדרך של כולנו

כמו מע' העיכול

בצורה פרסטנטית שכזאת

להמשיך הלאה.

ואו. איזה אבסורד.