לשאוף לנשוף

נורא שמחתי שרן בן נון (אני חושבת שזה הוא) המליץ על קעקוע בנגקוק כספר ששווה לקרוא. זה מילא אותי גאווה כאילו אני כתבתי אותו, "אימא, בואי לראות, ממליצים על הספר שלי!" צעקתי בשמחה. גם הוא לא כתב כלום על התרגום, ושוב אני צריכה לבלוע את האגו שלי ולזכור שאם לא אומרים כלום על התרגום אז זה בעצם טוב. אולי זה עניין של קארמה, התרגום הוא תרגול שלי בהתמודדות עם האגו?

בלי קשר לאגו שלי, תקראו אותו, נו, ספר מגניב אני אומרת לכם, ולא יוצא לי מזה כלום, כבר בזבזתי מזמן את התשלום על התרגום. אין אחוזים. וחבל!

גם שמחתי היום לקרוא שרונה קופרבוים לא ממש אהבה את "לאכול להתפלל לאהוב". ידעתי, פשוט ידעתי ברגע שהמוכרת המליצה לי עליו שאסור לקחת אותו, הרי זכור לי הפיאסקו הקודם עם "חיים על דלת הפריג'ידר", שגם אז הן אמרו עליו, בעיניים מצועפות, "זה ספר נורא יפה..." אבל הפעם שתי נשים שאני ממש סומכת עליהן התפעלו ממנו (ספקטור ופרץ, הכוונה אליכן, שלא יהיו טעויות, כן?), רק ששכחתי שבעוד שאני אופטימית במציאות וריאליסטית בספרות, הן בדיוק ההפך ממני.

מדובר בספר מוצמוצמוצ קלאסי, עם גיבורה אמריקקית שתוך שנה, בעזרת קצת פסטה, מדיטציה וסקס מצליחה להגיע מתהומות הדיכאון לפסגות ההארה וההגשמה העצמית. זה משהו שכל פעם מדהים אותי בסיפורי ההארה של האמריקאים האלה - נזירים מודטים ועובדים כל חייהם כדי לזכות בהארה, ויוק, והנה, מגיע איזה מערבי שבע, ותוך ארבעה ימי מדיטציה, אבל ממש קשים, ברור, חווה הארה אחרי הארה אחרי הארה. מה שגורם לי לחשוב שאולי הם מתבלבלים בין הארה ומולטי אורגזמה, כמה הן כבר יכולות להיות שונות?

וזה לא שאני טיפוס מריר ששונא ספרי feel good, יש ספרים שיכולים להרחיב לי את הלב לממדי ענק, אבל יש בהם איזשהו עומק רגשי אמיתי. הספר הזה חינני, מתוק, שנון לפעמים, אבל מדובר בפלאקט, באגדה אווילית, לא באישה בשר ודם.

להזכיר לעצמי: לעולם, לעולם לא להקשיב שוב להמלצות של המוכרות בצומת, לעולם לא. ולחשוד גם בהמלצות של שתי אלה.

וכדי שלא אחטא בחטא של בן נון: התרגום של יעל סלע שפירו ממש טוב, שקוף כמעט לגמרי, באמצע חזרתי לראות מי המתרגמת, מרוב שהיה מוצלח.

מה עוד? החגים האלה, אלוהים, מה יהיה אתם? לקראת הארוחה המפסקת היו אצלנו בבית: מרק עוף, אורז לבן, עוף בתנור (ועוד עוף במרק, יה?), תפוחי אדמה מבושלים, צלי חזה הודו, קציץ דג אפוי, מוסקה, תבשיל חיטה, בישקוטים, חלות בית וזהו. וכל זה לקראת יום אחד של צום. לעם היהודי פשוט אין גבולות בנוגע לאוכל, זה ממש מגוחך כבר.