אחד מאלילי נעוריי, מה שבוודאות מעיד על קשישותי, הוא אלון ריינהורן המהמם. מאז שהוא נכנס לאמבט עם הג'ינס נפשי דבקה בו לאהבה, וכמה התחנפתי לסודרי שהיה אתו ביחידה שיכיר לי אותו, אוף!אפילו זה שהוא היה (וכנראה עדיין) החבר הכי טוב של ליאור מילר לא הצליח לפגוע בחיבה שלי כלפיו. עקבתי אחריו לאורך המשברים שנבעו מכך שחייו היו קלים מדי, עם כל היופי והכסף האלה, שמחתי כשהוא הלך ללטף דולפינים בריף כי חיי העיר היו קשים לו מדי, ואפילו פרגנתי לו כשמצא אהבה, כי זו אהבת אמת: טוב לך כשלאהובך טוב.
אבל היום יצא לי לקרוא כתבה ב"לאישה" מלפני שבועיים, על מה גברים חושבים כשאומרים להם את המילה פמיניזם, וריינהורן, אהובי לשעבר, אמר שם משהו כמו: שני דברים מעוררים אותי מינית באישה, אינטליגנציה והומור, ולנשים פמיניסטיות אין לא את זה ולא את זה. אחרי המשפט הזה, הוא גם הוסיף משהו על זה שגבר צריך לפרנס ואישה צריכה לשבת בבית או מקסימום לעבוד בחצי משרה.
אחרי שגמרתי לקרוא את זה הבנתי שבזבזתי את חיבתי על בבון.
או שאולי אין לי מספיק אינטליגנציה והומור כדי להבין אותו, יכול להיות.
אה, וניר ברעם, כמובן, יצא תותח שם, האח ניר, האח! ואף הידד!
בעיה קטנה: לטליה יש נטייה לפזר מדי יום את תוכנו של אחד ממדפי הספרים שלי על הרצפה, ואז להגיש לי אחד מהספרים בעודי יושבת לפיפי בוקר. למרבה הצער מדובר במדף ספרי השואה, כך יצא שהצטברו לי המון ספרי שואה בשירותים, מה שהופך את חוויית המספר שתיים לחוויה ממש, אבל ממש עגומה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
