לשאוף לנשוף

כל בוקר אני בולעת ארבעה כדורים: כדור חמוציות, כמוסה מיקרוביוטית, מולטי-ויטמין ואת הפרוזאק שלי. אני מכניסה לפה את ארבעתם, ממלאה כוסית קטנה כזו, של ליקר, במים, ובתנועה אחת של הראש לאחור, כולם נבלעים. בסופי שבוע כשאני אצל הט', אני מקפידה לא לשכוח את הפרוזאק, לא יקרה כלום אם יום אחד לא אקבל מספיק ויטמין B12, אבל אני לא מוכנה לירידה דראסטית ברמת הסרוטנין במוח שלי.

טוב לי בחודשים האחרונים. נעימות גדולה שורה עלי. נעימות גדולה וזהירה. אני מתנועעת בתוך החלקים הבטוחים של הסקאלה. במקום שיש בו מקום לנעימות אין מקום לאושר קיצוני, אבל אין מקום גם לסבל קיצוני. פעם הייתי מאלה שקופצים לתוך רגשות גדולים בלי שום פחד, חיפשתי את הקצה, ושילמתי את המחיר. עכשיו נהייתי פחדנית, אני שומרת על עצמי בקופסה מרופדת היטב, נעימות ומורת רוח הם שני הקצוות שלי, וזה בסדר. בינתיים זה בסדר. אבל כמה זמן שקט, שלווה ונעימות יספקו אותי?

למדתי בדרך הקשה שלהיות פתוחה לאושר אומר להיות פתוחה באותה מידה בדיוק לכאב. ברגע שדלת רגשית נפתחת, היא נפתחת לכל מה שיכנס דרכה, כשיכולת הסינון שלי תהיה הרבה יותר קטנה, אם בכלל, לעומת יכולת הסינון הנוכחית שלי, שהיא כמעט מושלמת (בהנחה שלא יפול עלי אירוע חיצוני, חו"ח).

אווה אומרת לי לזכור כל הזמן שאני אוצר, לא פחות