ממש בכניסה לעיר... חכו שנייה, נו, כבר כמה ימים מתחשק לי לעשן סיגריה ואני לא עושה את זה, הולכת להביא אחת, כולם להתפלל שטולו בולו לא תתעורר באמצע, תודה - בנו מין גן שעשועים שהוא מכון כושר. נורא נחמד. גם נורא נחמד לראות איך דבר כזה הופך עשיית כושר למשחק מענג. אנשים באים, עושים קצת סטים וממשיכים בשלהם, ילדים משחקים עם המכשירים ותוך כדי מתחזקים, תענוג ממש. לקחנו לשם את טלולו בלבולו, וכל פעם שיתפנו אותה בכושר, היא ישבה על סבתא שעשתה חתירה, על אמא שעשתה אופניים ועל סבא שעשה חזה, וכל הזמן צעקה על הכלב שישב שם הב-הב. כל החיות כרגע הן הב-הב, גם ברווזים, חתולים, תרנוגלות וקביות, כולם זוכים למנת ההב-הב שלהם. היא עדיין פוחדת מכלבים. זאת אומרת, כשהם רחוקים היא דורשת שנתקרב אליהם, וברגע שהם קרובים היא מנסה להתרחק, וכשלכלב נמאס והוא הולך היא מתחילה לצעוק עליו הב-הב, שידע לו מה זה!
אחר כך הלכנו לגן שעשועים של קטנים, והיא נעמדה באמצע גליל והכריחה את כל הילדים לעקוף אותה. הילדים שם היו מתוקים לגמרי, אף אחד לא התעצבן מזה שגמדה זעיקה חוסמת את הדרך, הם גם שיחקו איתה קצת.
היום לקחנו אותה לראות הקפות. מכיוון שלנשים אסור להתקרב אבא שלי קירב אותה לריקודים, והיא הסתכלה מוקסמת איך אנשים רוקדים ושמחים, ואני, טוב, זה קצת מביך, פתאום עלו לי דמעות של התרגשות בעיניים. ישר הסתובבתי שאמא שלי לא תראה, בכל זאת, דמעות של התרגשות.
זה די מקסים, איך הורות נפרטת לדברים כאלה, וגם לימים איומים שבהם אני לא יודעת מאיפה אני אגרד עוד סבלנות, אבל אני מגרדת. ואני מבינה עכשיו למה פרוסט רצה לתעד כל דקה מהילדות שלו, יש שם כל כך הרבה רגש לא מקולקל, וכבר כשהדברים קורים אני רוצה להאחז בכל הכוח בזיכרון שלהם, גם כשזה אומר לזכור איך במשך יום שלם היא לא הסכימה לרדת לי מהידיים. הכול אני רוצה לזכור, לתמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
