בשבוע שעבר לא כתבתי כי הייתי עסוקה מאוד בלהיות אמא רעה. טולו התחילה ללכת לגנון, והייתי אומרת שלשתינו היה קשה, אבל זה כמו להגיד שבזוג, גם מי שמחליט להיפרד סובל. עם כל הכבוד, לי יש חופש בחירה ולטולו לא, אז באמת אין לי זכות להתבכיין, רק לנסות למזער נזקים.
הגן ממש קרוב אלינו, באותה שורת בתים, בערך חמישים מטר מכאן, והגננת ועוזרת הגננת מקסימות לגמרי - הן מתנהגות לילדים מאוד בכבוד ובנימוס, וילד שבוכה מייד הן מרימות אותו על הידיים ומנחמות. כבר ראיתי איך היא מחזיקה ילד נרגן שרק התעורר ובליטופים מסבירה לו שהיא יודעת שקשה לו, אבל שהיא תחבק אותו עד שיירגע.
השבוע שעבר היה קשה. הרגשתי את זה בלילות. לולו בדרך כלל הולכת לישון בלי טענות ומענות אחרי טקס שינה מובנה, וכל השבוע הטקס היה שווה לתחת, חוץ מאשר ביום רביעי, שהיא לא הולכת לגן כי יש לה שיעור שחייה, ושישי שבת, שאלה ימים שיש לה בהם מספיק שעות אמא.
אני קצת אמא קוקייה, משאירה את הגוזלית שלי כדי שנשים אחרות יטפלו בה. אני יכולה לספר לעצמי מהיום עד שתיפול לי הלשון שחברת ילדים טובה לה, ושהיא מאוד נהנית, ועובדה, היום היא כבר שיחקה ואכלה והכול, אבל אלה דברים שרק אמורים לנקות לי את המצפון. ילדה בת שנה לא רוצה חברת ילדים, היא רוצה את אמא שלה כל הזמן על ידה, כשהיא זאת שקובעת את קצב ההתרחקות, אבל מה לעשות? אני צריכה לעבוד, ואני צריכה קצת יותר זמן לעצמי, ומי שמשלם את המחיר זאת ילדונת זעיקה (היא הכי קטנה בגן, האפרוחולה הזאת).
כשאני מוציאה אותה מהגן היא נצמדת אליי ומסרבת לשבת בעגלה, ועובר זמן מה עד שהיא חוזרת למלוא האופי הרודני שלה (לא במקרה כינוי החיבה שלה בבית הוא סטאלין הקטנה) וכמה שזה מגוחך, הרגע שבו אני רואה שהזעיקה חוזרת לרדות בכולם ולהתעצבן עלינו הוא רגע של הקלה גדולה - לא שברו את רוחה שם בחוץ, לא ולא!
לפינתנו: יש מומחה בקהל?
קראתי בכמה מקומות שאסור להוליך אותם, ז"א, לתת להם אצבע וללכת. למה? מה זה עושה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
