לשאוף לנשוף

שאלה שאני שומעת יותר מדי בימים האחרונים: אבל למה זה כל כך מעצבן אותך? זה מעצבן אותי, כי אחד הדברים שאני הכי אובססיבית לגביהם, בצורה מגוחכת ממש, היא להביא דברים בשם אומרם. בנוסף לתכונה הזו, יש לי גם זיכרון מרשים לדברים שאני קוראת, או שומעת, כך שאני נוטה לדעת מי אמר מה ומאיפה הושפעתי. כשאני פותחת פוסט בהצהרה חד משמעית שהוא נכתב בתקופה שאני קוראת בה יונה וולך, לבוא ולהאשים אותי, בלי שום בסיס, מלבד זה שהוא מדבר על "סוחר" ואני מדברת על "קונה" בפלגיאט, יכול להקפיץ לי את כל הפיוזים. אני מניחה שחוקי הפאסון הם להתעלם כאילו לא אכפת, אבל לא מתעלמת ואכפת לי. אפשר לעשות רשימה של תכונותיי הרעות שתגרום לשרתים של ישרא לקרוס, הייתי מתה להיות מלאת פגמים רק כרימון, אבל מעתיקנית? לא.

בלי קשר למה שהתפתח בתגובות, מעבר לזה שהפוסט ההוא היה ערום לגמרי, משהו שבאמת מזמן לא עשיתי, היה בו עוד שינוי שבשבילי הוא קיצוני: הוא לא נגמר בדאחקה משעשעת. הדאחקה כבר הייתה כתובה, ומחקתי אותה. החלטתי שמותר לי לא להצחיק, שאני יכולה לנשום עמוק, ולעמוד פעם אחת, איך שאני, בלי להתחבא. הנה, לא קרה כלום. טוב, הואשמתי בפלגיאט, אבל נו, זה כי הערום שלי לא כזה מיוחד.

אתמול גמרתי לקרוא את "אנקת גבהים", ג'ו כתבה מתישהו שהיא לא מבינה למה זה ספר גדול. אני לא יודעת עדיין אם זה ספר גדול, לא נפל לי לגמרי אסימון הגאונות, אבל זה אחד הספרים הכי מטרידים שקראתי בזמן האחרון, אולי אפילו בכלל. הדהים אותי שבמאה ב-19 אישה כתבה ככה, על רגשות אפלים, על אנשים מגעילים, הכי הארד-קור, אולי בעצם זה לא כזה מוזר, מרי שלי כתבה בערך באותה תקופה את "פרנקנשטיין" שלה, המפ, אולי הדיכוי הוציא מנשים מבריקות במיוחד אפלה בלתי נסבלת? מעניין. בכל זאת, אישה, במאה ה-19, שמביאה את כל הגועל שבנפש האנושית ישר לפנים, בלי שום ריכוך. אין שם אף דמות  אהיבה. כל הדמויות עוררו אצלי התנגדות חזקה נורא, בניגוד למשל לדמויות ב"התיקונים", שאשכרה לא היה אכפת לי מה יעלה בגורלן. כאן כולן עוררו בי בחילה, אבל גם רגעים של הזדהות חזקה מאוד. בשיעור המבוא יעל רנן אמרה (אללי, אני מאוהבת) שכל הסופרים שנעסוק בהם לא פחדו ללכת ללב האפלה שבנפש, ולאפשר לקוראים לזהות את האפלה הזו בעצמם, בלי להתעסק אתה באמת. אבל הפחד, הפחד הנורא הזה, כמה יש בי מקתרין? איזה פינות שלי מזכירות את היתקליף? אני באמת יותר החלטית מאדולף? יותר חכמה מאמה בובארי? פחות נלעגת מהגיבור של "רשימות מן המחתרת"? פעם חשבתי שסימן היכר של ספרות "גדולה" היא שהיא גורמת להרגיש, אבל זה לא נכון, מניפולטור מיומן יגרום לי להרגיש, זה לא קשה. התכוונתי לכתוב עכשיו שספרות גדולה אולי מאפשר להתחבר לעצמנו, אבל גם זה לא נכון, כשקראתי בזמנו את "מוסיקת המקרה" מאוד "התחברתי", לא, הקריטריון ימשיך להיות כנראה זה שנאבוקוב קבע: הצמרמורת לאורך עמוד השדרה.

כדי לא לגמור בנימה רצינית מדי, שתי סיטואציות מגוחכות להפליא מהשבוע שעבר:

דיזנגוף סנטר, הט' ואני מחפשות לי תיק של גיברת (לא מצאנו), פתאום ראיתי במדרגות הנעות מישהו שנראה לי מוכר. הסתכלתי עליו בריכוז, הוא הסתכל עלי בתמיהה, ואז חייכתי לאות זיהוי, התחלתי לעשות תנועות תיפוף דביליות להדהים בידיים, וצעקתי בעוז, "אתה התופיסט של עמיר לב!". הוא חייך בבהלה, ונמלט.

אתמול, שתיתי בארוחת הערב כוס של יין מבעבע, ובזכות העמידות העמידות המעולה שלי לאלכוהול, הבועות עלו לי מייד לראש, וכך מצאתי את עצמי מתנדנדת ברחובות, כשאני פולטת במרווחים קצובים, "ווווייייי" עליץ, ומצחקקת כאילו הרגע המצאתי את חוש ההומור. היה מביך. אך מצחיק נורא. אני פשוט הדייט הכי זול בעולם.