בשבוע שעבר נסעתי לתל אביב להיפגש עם מיכלי. אכלנו הנבורגר טעים, ואז טיילנו בנחלה וקצת בסנטר. גם חיפשתי בגדים ב"אדרת", ולראשונה בחיי אמרתי את המשפט, "אחלה חולצה, אבל אני לא אקח אותה כי היא קטנה עליי בציצים." נסו ותיהנו.
כדי להיפגש עם מיכלי השארתי לישראלה הגננת את הטלפון של ג'ויה, שעובדת בחנות, כדי שתתקשר אליה אם חו"ח יקרה משהו לטולו, ותיאמתי עם אהובה שתיקח אותה מהגן. כשבאתי לקחת אותה בערב טליה התעלמה ממני. אפילו כשהיא ינקה היא סירבה ליצור אתי קשר עין. אם זה לא היה כל כך עצוב, אולי הייתי צוחקת מההתעקשות שלה להראות לי מה זה.
בפוסט האחרון שלה דודה מלכה כתבה שאנחנו באים לקרוא אצלה כדי להתעליין עליה. יכול להיות שזאת אחת הסיבות. מצד אחד נורא נורא נעים לי לדעת שהשלב הזה בחיי נגמר. זה לא שלא יהיו בחיי עוד זיונים חסרי משמעות, דייטים מדכדכים, או גברים שישברו לי את הלב, אבל כמצב קיומי זה כבר לא רלוונטי לי. מצד שני, אני קוראת אותה כי אני מתה מקנאה. כבר לפני שנים כששתינו התחלנו לכתוב חשבתי שליאת היא גרסת האקסטרים שלי, ועם הזמן הפער הלך וגדל. אני חושבת שהיום החיים שלה הם החיים שלא בחרתי, באחת מההתפצלויות האלה ביער שבהן אנחנו צריכים לבחור בדרך מסוימת.
בבחירה שלי יש היום ילדה קטנה, שהיא מרכז עולמי, והמון אחריות והחלטות של גדולים, בכל דבר שאני עושה, כל הזמן, אני יודעת שאני אחראית לעצמי ולה, לעצמי ולה. בחיים האלה יש מילים מצחיקות כמו ג'ימבורי, ותהיות בנוגע למצבו המשפחתי של האבא שפלרטטתי איתו שם, אחרי שהתפעל מטליה. בחיים החדשים האלה אני צריכה להתגנב בשושו לגן - כדי שלולו לא תראה אותי ותתחיל לבכות - ולהשאיר לה שם נעלי בית קטנטנות, כי נהיה קריר ואני לא רוצה שיהיה לה קר בכפות הרגליים. בחיים האלה אם מתקשרים אליי מאיזו תוכנית בוקר, מה שכבר לא קורה, אני נאלצת לסרב בנימוס כי אני לא יכולה להתחיל לתזז בדרכים ולהשאיר מאחור ילדה זעיקה שרוצה את הניני בוקר שלה רק כי אני נורא נורא אוהבת לראות את עצמי בטיוי. זה לא שתאוות הפרסום שלי נרגעה, ממש לא, נאלצתי לוותר עליה, וזאת אולי הקריעה הקשה מכולן - אני קוראת על זה ועל זה ועל ההוא ומפלצת ירוקה בתוכי מלחששת: למה היא כן ואני לא? למה? ואז איזה ילדה ג'ינג'ית מעבירה קובייה מקצה אחד לקצה שני של החדר, ואני נזכרת למה. כי בחרתי.
אצל ליאת אני קוראת על בתי קפה, אנשים מעניינים, מסיבות ובעיקר חופש, לחזור וללכת ולבוא מתי שהיא רוצה, ואני יודעת ששוב לא יהיה לי החופש הזה, נגמר. מעכשיו ועד יומי האחרון, בשאיפה, אני תמיד אדאג לעצמי ולעוד מישהי, וגם אם אני ארצה סתם לצאת לאנשהו ואולי לתפוס זיון חסר משמעות, אני אצטרך לעשות כל כך הרבה תיאומים וסידורים בשביל, שזה כבר כמעט קומי.
בדרך כלל כשאנשים משנים סטטוס הם מייד עוטפים את עצמם באנשים כמוהם, אבל אני בלימבו - בעיקר אמא, אבל גם רווקה. לאקסטרים אני לא יכולה ללכת, ולבורגנות הנעימה אני לא שייכת. אז בינתיים אני אתרגם, ואתמלל, ואלך לג'ימבורי ואתהה אם האבא החמוד מתחיל אתי או עם טליה, ומה בכלל מצבו המשפחתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
