לא ראיתי האח הגדול. אף לא שנייה, אף לא ננו שנייה, כלום, נדה, ניינטה, הייתי אומרת שאני בתולת האח הגדול, לולא הייתי מופגזת מכל כיוון אפשרי במידע על התוכנית הזאת. האח הגדול הוא כמו כתם שמן על חיי, נע ומתפשט בכבדות צמיגה, מטביע מתחתיו כל מיני בעלי חיים קטנים שרק רוצים לחיות.
הרבה אנשים שאני מחזיקה מהם דווקא רואים את התוכנית הזאת, "תשמעי, זה ממש ניסוי בסוציולוגיה," הם אומרים לי בעיניים בורקות, ואז מספרים לי איך עינב בובליל (לא, אני לא מכירה אותה, לא, גם לא את אבא שלה, חןחן) חיטטה באף. מדהים, היא חיטטה באף, תראו מה מביא רייטינג היום, מישהי מחטטת באף.
הרבה מהאנשים שאני מחזיקה מהם גם מפגינים איזו התפעלות משונה מ"חכמת החיים" וה"אותנטיות" של אדון בובליל. מה אני אגיד לכם, אולי צריך לגדול בחברה כל אשכנזית אליטיסטית כדי להתפעל ממנו. גדלתי עם בובלילים סביב סביב, ואני לא מוצאת שום דבר חמוד בבהמיות התחמנית הזאת, בחוסר ההתחשבות התהומי בכל מי שהוא לא הוא או מהאנשים שלו.
הרבה לפני בובליל מר אלפרון המנוח היה גם הוא גיבור תרבות, עד כדי כך גיבור תרבות שגם הוא ומשפחתו הופיעו בתוכנית ריאליטי. שלחו אליהם הביתה את הנסיכה האשכנזייה האולטימטיבית, יעל גולדמן, כדי לראות מה קורה במפגש בין תרבויות. היה נחמד, ישבו, אכלו, הילדים של אלפרון מאוד מכבדים את האבא, משפחה למופת.
גם לזה אנשים שאני מאוד מעריכה התייחסו כאל מסמך אנתרופולוגי מרתק, ומה שמעביר אותי על דעתי זה שבגלל אנשים שאני מעריכה אנחנו הופכים לחברה של בהמות, חברה שבה איש בור ועם הארץ, שחושב רק על טובתו המיידית (אבל היי, הוא נורא אותנטי) הופך לגיבור תרבות. חברה שבה איש אחר, שאלוהים יודע כמה גדולה קופת השרצים שהוא סוחב על הגב מארח בבית דוגמנית יפיפייה, וכשהוא מת, שומו שמיים, הוא מקבל פחות או יותר אותה כמות כותרות שאריאל שרון קיבל כשהלך לישון.
אין שום דבר חמוד בפשע, אין בזה משהו חמים ונעים. כל האנשים שאלפרון דקר, וסחט, והיכה, והפחיד ואמלל, לא מגיע להם שמי שהפך את חייהם לגיהנום יהיה סלב בחייו ודמות מופת במותו.
אבל כל עוד אנשים שאני דווקא מעריכה ימשיכו להתפלש בצהוב הזה ולהמציא תירוצים למה הם לא מחרימים את הזוועות האלה, בלי להבין שזה מזהם להם את המוח ואת הנשמה, שום דבר לא ישתנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
