הכול התחיל אתמול, או שלשום, אני כבר לא יודעת, הימים התחברו. נגיד ששלשום,כן, שלשום. היה לטולו ולי ערב מהמם בתכלית - סוף סוף מצאתי מישהי שממש מבינה את ההומור הדק ומתוחכם שלי, וכשאני עושה פרצופים ומוציאה לשון היא מתגלגלת מצחוק (בדרך כלל אני מוכנה להשתטות לא מעט כדי להצחיק אנשים, אבל כשאני מנסה להצחיק את לולו זה מגיע לשפלים חסרי תקדים!) וכך שעשעתי את הזעיקה עד גיהוק. אחרי זה עשינו אמבטיה, הלבשתי אותה באוברול לילה נקי, אמרנו לילה טוב לסבא, סבתא ודוד טדי, וירדנו לישון. בעודי מערסלת אותה בניני לילה שלה, פתאום שמעתי "פפפפפ" חד משמעי מאזור התחת, ואיכשהו תחושה דביקה התפשטה גם עליי. "לא נורא," ניחמתי את הפעוטה המשלשלת, "בואי, נעשה שטיף שטוף ונחזור לישון."
עלינו, הלבשתי אותה באוברול לילה נקי, אמרנו לילה טוב לסבא, סבתא ודוד טדי, וחזרנו לביתנו.
בבוקר, כרגיל, היא העירה אותי בתחיבת אצבעות לאף. אין הרבה דברים שאני אוהבת יותר מאשר לפקוח עיניים לחיוך שלה. חייכתי אליה, היא חייכה אליי, חייכתי אליה, היא חייכה אליי, שלחה את היד הקטנה שלה לגעת לי באף, תוך כדי אמירות "אב אב!" ואז הקיאה. עליי. וגם על המצעים, המזרון, והפיג'מות של שתינו. היא נראתה כל כך אומללה שאפילו לא שקלתי לרחם על עצמי. "לא נורא," ניחמתי את הפעוטה המקיאה, "בואי, נעשה שטיף שטוף ויהיה בסדר."
קבעתי תור לרופאה, שקבעה (אני בטוחות שהאמהות כבר יודעות מה היא קבעה) שמדובר ב, שומו שמיים, וירוס! חוץ מזה שהילדה קצת מיובשת, ושאני אקפיד לתת לה לשתות ויהיה בסדר. מכיוון שהדבר היחיד שהיא הסכימה להכניס לפה זה ציצי, חזרנו להנקה מלאה.
אבל זה לא נגמר!
בסופר פארם, שם קניתי לה מיץ תפוחים, שהיא לא הסכימה לשתות, עמדתי מאחורי שתי נשים. אחת הסתובבה, הסתכלה בבתי ואמרה, "אני חושבת שלילדה יש חום." מעניין, איך היא הצליחה להסיק שלילדה אדומת לחיים עם עיניים מבריקות ומבט אומלל יש חום? זה בטח משהו מיסטי.
האישה שאחריה הסתכלה גם בבתי ואמרה, "תכסי אותה, קר לה." "חרמפ!" עניתי. "היא בטח בגן, נכון?" "חרמפ." עניתי שוב. "הם כל הזמן חולים בגן. באמת, אני לא מבינה למה לא להביא ילדים לעולם אם לא נשארים איתם בבית, אני נשארתי בבית עם כל הילדים שלי!" "צריך לעבוד, את יודעת," אמרתי ומייד הצטערתי. "תראי מה זה," היא אמרה לקופאית, "הם שמות את הילדים בגן ואחר כך עובדות כדי שיהיה להם כסף לשלם את הגן, איזו טיפשות." שקלתי לדפוק לעצמי בראש בקבוק מיץ תפוחים של גרבר, אבל הנחתי שטולי לא תגיב לזה טוב. קיוותי שבזה סאת יסוריי נגדשה, איפה.
פתאום טולי בולי דפקה עיטוש כפול, משהו גוטה כזה, והעיפה נזלת ירוקה לכל עבר. מכירים את הילדים האלה ששתי תולעי נזלת מגעילות זוחלות להם מהאף? כזה! בגלל שאני אמא רעה לא היה לי טישו, אז מצאתי איזה בגד מלוכלך שלה שהיה בעגלה, וקינחתי בו את אפה.
לא חשבתם שהסופר מאמ שלפניי פספסה את זה, נכון? מייד היא הושיטה לי טישו, רך במיוחד, ואמרה, "אני לא מבינה איך את יוצאת מהבית עם ילדה חולה ובלי טישו."
טדאם!
והנה עוד טור שכתבתי לאתר מקו המהם.
הגיבו בהמוניכם! הפכו אותי לכותבת שהאתר תלוי בה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
