לעת עתה הפעוטה המקיאה והמשלשלת הבריאה, חמסה חמסה, לא לפני שהיא הדביקה גם את אמא שלה בחצי מהמחלה, ואני מעדיפה לא לפרט יותר. הבעיה העיקרית היא שבימים שהייתה חולה היא הסכימה רק לינוק, ולעמוד בדרישות התזונתיות של פעוטה בת שנה זה מבצע לא פשוט, ביחוד אחרי שהצלחתי להוריד אותה לשלוש הנקות ביום בלבד.
כך היו בביתנו מחזות זוועה שבהם טליה זחלה אחרי בבית בצעקות "ניני! ניני!" ואני, לבושה בצניעות, כדי לא לגרות אותה, צועקת לה בחזרה, "ניני יבש! ניני עייף! באימא שלך, תעזבי את ניני!" כמובן שלא עזר לי. התנחמתי בידיעה שיכול מאוד להיות שלולא ניני האומלל היינו מגיעות לכדי אינפוזיה, וזה מחזה שאני אפילו לא רוצה לדמיין.
חוץ מזה אני קוראת עכשיו ספר נורא מעניין, "
בשבח האיטיות" שדן בצורך להאט את קצב חיינו כדי ליהנות מהם יותר, הבעיה היחידה היא שאם אני אאט את קצב חיי עוד קצת, יצמחו לי שורשים ויגדלו עליי חזזיות.
ועכשיו אלך לעבוד, מישהו צריך לפרנס בבית הזה, ואני לא רואה אתכם שולחים לי צ'קים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
