לשאוף לנשוף

החיים הם באמת דבר פשוט. במקום שיש בו מקום לאושר גדול, חייב להיות מקום לסבל גדול. אפשר לנסות לבחור לוותר על הקצוות הרגשיים, אבל תוך זמן לא רב האפרוריות מתחילה להשתלט, ואז מתחיל שוב החיפוש הנואש אחרי ריגושים, אבל מה לעשות שאפח'ד לא מבטיח לי שהריגושים יהיו רק מהסוג הנעים? הם לא באים עם תעודת אחריות.

לפני זמן קצר התרגשתי ממישהו, כולל הכל, אפילו רפרוש היסטרי כדי להאיץ את קצב הגעת המיילים שלו, וניתוח מדוקדק של המשמעות הטיפולוגית והנומרולוגית של כל פסיק. וזו הייתה התרגשות סופר נעימה (כדי לא להחזיק אתכם במתח, נגמר לפני שהתחיל, לא משנה), אבל הצד השני שלה הייתה החרדה - "מתי הוא יכתוב?", "מה יהיה במייל הבא?", "הוא חושב שאני סקסית\חכמה\מצחיקה?", "למה הוא לא עונה?", "הוא יציע שניפגש שוב?", "מתי?". במשך כמה ימים התנדנדתי בנדנדה הבלתי אפשרית שבין שמחה מטורפת להתקפי חרדה מייגעים, עד שהעניין נסגר. באותם ימים תהיתי לעצמי: אני באמת רוצה את זה? יש לי כוח לכל המייסע הזה?

מישהו נבון אמר לי שאין ברירה, אי אפשר להיות אטומים רגשית לתמיד, אבל אני תוהה, באמת אי אפשר? לא רע לי בשקט הנוכחי שלי, בעצם, מה לא רע? טוב למדי - שקט ושלווה הולמים אותי, אבל זה מה שאני רוצה שיהיה? עד מתי? עוד כמה זמן תלווה אותי האימה שבידיעה שאותו אחד שאני נותנת לו את האפשרות ללטף, מקבל יחד עם זה את האפשרות לסטור לי? אבל זה הרי מלכוד 22, הדלת לאושר ולכאב היא אותה דלת, ואם אני מחליטה לפתוח אותה, אין לי מושג מה מחכה לי בעברה השני.

שייסה.

שאלה לאחיותיי הנשים, שבבעלותן ויברטור: כמה מכן מחדירות את הויברטור כשהן משתמשות בו? בינתיים עשיתי סקר לא מייצג בין חברותיי, חלק מהן מחדירות ממש טיפטיפה, והרוב מסתפקות בקיצי קיצי חיצוני.  אני מתחילה לחשוד שכל החלק הזה של הפנינים המסתובבות, הארנבונים ומאלצי האורגזמה מיותר לחלוטין. אנא, השתתפו בסקר, גם תשובות בעילום שם יתקבלו בברכה.

ואם בויברטורים עסיקנן, מסתבר שסווידריגאילוב יצא מהספר הלא נכון, והוא ממש כאן, בישרא, מתרגם סיפורי פורנו מגעילים ומחרמנים במיוחד. קראתי אותם ומאוד נעלבתי, כאישה וכאדם (TM לא שלי, לצערי), אבל נשרק'ה דווקא שאף להיות ברווז באותם רגעים, אז, כן, תהנו, אני מניחה.