לשאוף לנשוף

לפני שלושה שבועות התראיינתי לעיתון כאן דרום, מתוקף היותי בלוגרית בכירה מהדרום, או משהו בסגנון. היה דווקא נחמד, קודם מראיין סימפטי עם גומות משהו משהו, ואחר כך צלם נחמד שהצליח להוציא אותי יפה, כישרון שהייתי בטוחה ששמור רק לאינדי.

משום מה הכתבה לא עלתה מייד, מה שמוכיח שסדרי העדיפויות של העיתון הזה תמוהים, במקרה הטוב, אבל השבוע המראיין החביב (דודי לוי) התקשר והודיע לי שהשבוע זה יקרה. חיכתי בעליצות להשתכשך בחמש עשרה הדקות שמגיעות לי מתוקף היותי בלוגרית בכירה מהדרום, או משהו בסגנון, וכבר דמיינתי את נחילי המחזרים ומבקשי החתימות שיצבאו על דלתי.

למישהי - רמז, היא שוקלת שבעה קילו 300 גרם ובגובה של 71 ס"מ - היו תוכניות אחרות, וכך בלילה לפני שהייתי אמורה לשחות בשלולית התהילה שלי היא חטפה קלקול קיבה (נוסף לשאר החולרות שתקפו אותנו), וכך, בשלוש בבוקר, במקום לעשות פן ולהתכונן להדוף מעריצים החלפתי חיתולו לזעיקה אומללה וניסתי לנחם אותה שלא נורא, קורה ויקרה.

חוסר האונים הזה פשוט קורע לי את הלב, והדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לחבק, להציע המון ניני ולקוות שזה יעבור כבר, עד הווירוס הזדוני הבא.