לשאוף לנשוף

ראיתי את הסרט הזה ביום שבת. נפלא. סרט ספרדי (דברים טובים קורים בקולנוע הספרדי, וזה בלי להגיד "אלמודובר"), על מערכת יחסים בין גבר ואישתו, שכוללת גם אלימות (מהסוג הלא נעים). מעבר למשחק הנפלא, הבימוי הרגיש וכאלה, שני דברים הרשימו אותי במיוחד: אין אף סצנה שבה רואים אותו מכה אותה ממש, והסרט לא מפחד לתת גם את נקודת המבט, הלא פופלארית, של הגבר האלים. קראתי לא מזמן ספר, "עולמם הרגשי של גברים מכים", שמנתח דווקא את הצד האלים במשפחה, מתוך נסיון להבין איך מתפתחת אישיות אלימה ומה יש לגברים האלה במשותף. אני יכולה להבין אנשים שלא ירצו לדעת בכלל מה מניע את הצד האלים, אבל אני בעד לנסות להבין כל דבר. הבנה אינה מחילה, אלא רק הבנה, ורק מתוכה יכול, אם בכלל, לצמוח שינוי.

לאלימות יש סימנים ברורים הרבה לפני שהסטירה הראשונה מגיעה. אם מישהו אומר שחייו חסרי ערך בלעדייך, זו לא מחמאה, למרות שזה נשמע כך, זה איום מפורש. אם מישהו מסביר לך שרק הוא יכול לאהוב אותך, למרות שאת מטומטמת חסרת ערך, מתישהו הסטירה תגיע. הבעיה היא שאחרי שהלעיטו אותנו במחוות של רומנטיקה זולה סטייל הוליווד, מישהו שהופך אותנו למרכז חייו נראה כמו הדבר הכי רומנטי בעולם. זה לא.

כשראיתי את הסרט, חשבתי על הדבר העיקרי שעלה לי בראש כשקראתי את "הנשיקה". יש מצבים בחיים, שלא משנה מי היינו כשהגענו אליהם, בסופו של דבר הופכים אותנו לקלישאה. קתרין האריסון הפכה לקלישאה של גילוי עריות, ופילאר ואנטוניו, גיבורי "קח את עיניי", הפכו לקלישאה של אלימות במשפחה. לא משנה כמה נחשוב שמה שקורה אצלנו מיוחד, שונה, חד פעמי, לא משנה כמה נשתכנע שרק אנחנו יכולות להבין אותו, רק אנחנו יכולות להרגיע את הזעם הבלתי פוסק שלו, שבאמת אין לו חיים בלעדינו, כי ככה הוא אומר, זה בדיוק מה שכל הנשים שסובלות מהתעללות חושבות.

אחר כך חשבתי על איזון בתוך מערכות יחסים. לפני כמה ימים ידיד שלי אמר לי, "תראי איך חבר שלה מתעלל בה, איזה מנייאק", ואני עניתי את התשובה הרגילה שלי: מערכות יחסים בין בני-זוג הן דבר מאוזן בצורה מושלמת לחלוטין. הקורבן הוא המתקרבן, המקרבן הוא הקורבן, ושני הצדדים נמצאים שם כי זה עונה על איזשהו צורך מאוד עמוק שלהם. על כל גבר מכה יש אישה מוכה, שנשארת שם.

אני מכירה את מאזן האימה והפחד, את הבידוד, את המניפולציות שאמורות לגרום לאחד הצדדים להאמין שמזל שהוא או היא רוצים אותנו, כי אנחנו עלובים מדי לכל אחד אחר. אני יודעת איך אפשר לגרום למישהו אחר להרגיש כל-כך חסר ערך שהוא לא יעז לעזוב, ואיך עובד הטריק שגורם לנו לשכנע את עצמנו שבניסיון הבא זה יהיה בסדר, אם רק לא נשרוף את השניצלים ולא נעצבן עוד הפעם. עדיין, יש שם שני צדדים שבוחרים לחיות בזוועה הזו.

אני תוהה על חוסר הביטחון של שני הצדדים, הצד האלים, שבטוח בנחיתות שלו עד כדי כך שהוא משליט את דעתו באלימות, והצד הסופג, שלומד להשתכנע שזה מה שמגיע לו.

הסרט הזה קורע לב דווקא מכיוון שהוא לא חד-ממדי. אנטוניו מנסה להשתנות, באמת מנסה, הוא הולך לטיפול, עוקב אחרי ההמלצות, משתדל ללמוד לראות את פילאר כאדם נפרד ממנו. ההשתדלות שלו קורעת לב, ובסופו של דבר, היא חסרת ערך, מכיוון שברגע שהוא מרגיש מאוים ולא מספיק גבר, הוא חוזר לדפוס היחיד שהוא מכיר - אלימות. פילאר היא בסופו של דבר זו שמבינה שהוא לא ישתנה, ומכיוון שהיא מצליחה לבנות לעצמה תחושת ערך עצמי בלי קשר אליו, היא מחליטה להפסיק להיות קורבן.

עוד משהו שהסרט גרם לי לחשוב עליו זה על הנוחות העצומה שבעמדת הקורבן - אני המסכנה, אני הטובה, אני הסובלת, אני המלאך, אתה המפלצת. ואם המחיר של להיות כל-כך קדושה הוא שן שבורה פעם בכמה זמן, וואלה, מי אמר שזה מחיר גבוה מדי? הבעיה היא שנורא מפחיד להפסיק להיות קורבן, כי זה אומר לקחת אחריות על עצמי.

בלי קשר: חברים, אני הופכת לאמא שלי. אני יודעת שכולנו הופכות לאמא שלנו מתישהו, אבל אצל רובנו זה קורה רק אחרי החתונה, ואז, אחרי שהפראייר כבר חתום בפלומבה, שילך לחפש מי ינענע אותו. אבל אני? אני! הופכת לאמא שלי בעודי רווקה, וזה לא מחזה נעים. תמיד הביך אותי עד מוות שהמלכה האם אומרת מה שהיא חושבת, בלי לשים שום מחסום לפיה, ועכשיו? גם אני איבדתי לגמרי את המסננים על הפה שלי, אבל לגמרי. הפסקתי עם כל ה"לא נעים לי", ואני אומרת דברים. התוצאה לא תמיד מרנינה. בשבוע שעבר רבתי כמו מטורפת עם חברה מאוד יקרה, שאני מאוד אוהבת, רק כי היא עשתה משהו שלא מצא חן בעיני. המשהו הזה אפילו לא היה קשור אלי, ובכל זאת מצאתי את עצמי נכנסת בה בלי רחמים (התנצלתי, בטח שהתנצלתי, ואף נמחל לי, הא!). היום אווה התקשרה להזכיר לי שיש שיעור יוגה, ובלי להתבלבל, אמרתי, "אני לא באה, לא בא לי". אלה הם רק שני מקרים מהזמן האחרון, והם הולכים ומתרבים. מצד אחד אני תוהה האם הטיפול אחראי לזה, מצד שני, וואלה, תשמעו, נעים להגיד דברים בצורה ישירה. ממש נעים.