לשאוף לנשוף

אם ישאלו את אמא שלי מה יותר גרוע, שאני אהיה זונה מכונה לקראק או שאני אשן במיטה שהסדינים שלה לא תואמים היא כנראה תעדיף שאני אשן במיטה שהסדינים שלה לא תואמים, אבל זה לא יהיה לה קל. יש כמה דברים שהיא הטביעה די חזק: שוטפים כלים מייד אחרי האוכל, בחיים לא יעלה בדעתי להוריד כביסה ולא לקפל אותה מייד, ואין מצב שאני אשן בסדינים לא תואמים. בגלל זה בלילות האחרונים אני כל לילה מחליפה את כל המצעים, כי טלולי האומללה סובלת מבטן מקולקלת נורא, ואיכשהו כשאני מחליפה לה הכול מתלכלך ונהיה פיכס גדול.

זה לו"ז מוזר, אני כבר יודעת שהיא תתעורר, ואני אצטרך לשטוף אותה, לנחם שהכול בסדר, להחליף לה את כל הבגדים, את המצעים, ואם לא היה לי מזל גם את הפיג'מה שלי, ויאללה, לנסות לישון. אני כבר לא כל כך יודעת מה לעשות, הייתי שלוש פעמים אצל רופא, כולל ביקור במוקד. אז כבר יש לנו מכשיר אדים קרים לשיעול הנבחני, וגם מכשיר אינהליציה בהיכון (44 ש"ח למי שיש מכבי זהב, מציאה ממש!), הפסקתי לתת לה לגמרי מוצרי חלב, חזרנו להנקה מלאה מלאה, ועדיין, שיעול, ובטן מקולקלת, וילדה שיורדת לי במשקל כשמראש לא היו לה בכלל רזרבות.

זה עוד אחד מהדברים שאי אפשר להבין קודם, את הדאגה המטורפת הזאת. "תבריאי כבר," אני לוחשת לה בלילה באוזן, "בבקשה תבריאי." "אני יודעת שזה לא נעים." אני מנחמת אותה ומורחת לה משחה על הטוסיק האדום. "אלוהים, די, מיצינו, שתבריא." אני לוחשת לבורא עולם שאני לא לגמרי סגורה על קיומו. זה לא בסדר, ילדים לא אמורים להיות כל כך מסכנים וכאובים, ומה שעוד יותר לא בסדר זה שאני לא יכולה באמת לעשות שום דבר כדי להקל עליה, חוץ מאשר לחבק אותה, לשטוף ולהציע ניני. קוצר היד הזה פשוט מעליב אותי.