לשאוף לנשוף

הפייסבוק הזה הוא ממש רשת קורים דביקה אל העבר. פעם היה יותר קל לפוגג אנשים מהחיים. כשהם יצאו זה נגמר. פתאום אפשר לבדוק מה קורה אתם ממש עכשיו (אוכלים סופגניות, רובם), ולגלות שלא ממש הרבה השתנה, ושהכול השתנה לגמרי.

את ניסן כ' (יודעים ששקלתי לקרוא לבתי כסלו, כי זה החודש שהייתה אמורה להיוולד בו? מזל שזה לא קרה, הייתה יכולה להיות בכייה לדורות) הכרתי במסיבה שעפתי בה הכי גבוה שעפתי אי פעם. טוב, חוץ מהפעם הראשונה שעפתי בה, אבל כל הפעמים אחר כך הן ניסיון נואש לחזור לפעם הראשונה. אז אחרי הפעם הראשונה, זאת הייתה הטובה ביותר. אפטר פארטי בקוליסאום, ושילוב של שני כדורי שמחה שנתנו איזון נהדר בין feel וספיד. הכול היה מושלם ולתוך השלמות הזאת נכנס איש שהיה פשוט תרכיז כריזה. נמוך, לא נאה במיוחד, אבל היה לו את הדבר הזה שמעביר נשים על דעתן. חוץ מזה הוא היה מוזיקאי מעולה, הוא אפילו התקבל לבית הספר ההוא בלי לדעת לקרוא או לכתוב תווים, יס? משם זה המשיך להתאהבות e מצחיקה, נסיעה מופרכת לסיני, כמה פגישות משונות, ויאללה, ביי ביי. הייתי אז פסיכית לגמרי, וגם הוא לא היה מאופס על עצמו, היו הרבה כאלה באותה תקופה.

בסטייה חדה, אני חייבת לציין שמאז שהתחלתי להסתובב באינטרנט הזאת ואני מכירה רק כותבים, אני מפסידה המון אנשים מעניינים, פעם הכרתי אנשים מכל מיני סוגים - נ' שהיה גולש. מה יותר מקסים מזה שאת שואלת מישהו מה הוא עושה בחיים והוא עונה "אני גולש", זאת לא הגדרה עצמית מהממת? וא', שהיה עורך דין, וד' שהיה די-ג'יי, וע' שהיה סוחר סמים, ור' שהיה סטודנט לאלוהים יודע מה, ועוד המון כאלה, ומאז שאני כאן, רק כותבים כותבים כותבים, די כבר!

בקיצור, דרכי ודרכו של ניסן כ' נפרדו, הייתי נזכרת בו בעיקר כשיצא לי לעבור ליד המושב שהוא גר בו, נו, ההיזכרות הזאת של, "אה, היה לי משהו עם מישהו מכאן." עד שבאחד השיטוטים האלה בפייסבוק, כשאני כבר אומרת לעצמי, "יאללה, לכבות ולישון." מצאתי אותו, מהון להון הוא ביקש ממני חברות (עכשיו נזכרים?!) ויצא לנו לקשקש קצת בצ'ט של האתר. כששאלתי אותו אם הוא מתעסק במוזיקה הוא אמר שכבר לא, הוא עוסק במשהו אחר לגמרי והמוזיקה הפכה לתחביב. למרבה הגיחוך, ממש כעסתי עליו כשהוא אמר את זה. איך מישהו מרשה לעצמו לוותר על כישרון כזה ולעסוק במשהו אחר לגמרי? זה הרי בזבוז אדיר! קצת קיטרתי על אנשים שמוותרים על החלומות של עצמם, ואז נזכרתי שאני והחלומות שלי, נו, שוין. "אבל אני לפחות עושה משהו שקרוב למה שרציתי," ניסיתי לתרץ לעצמי, אבל זה בולשיט.

אחרי ההופעה של מוריסי נורא גיחכתי על כל אלה שהתאכזבו מכך שמוריסי שמן והזדקן. חשבתי שהדרישה שלהם שהאליל יישאר לנצח רעב ודרוך היא פתטית, אבל הלא זה בדיוק מה שהכעיס אותי אצל ניסן כ', זה שהוא המשיך הלאה, שהוא שם את המוזיקה בצד והלך לעשות משהו אחר. כמה קל לבוא בטענות לאנשים אחרים שלא מגשימים את החלומות של עצמם, וכמה קל לנו לסלוח לעצמנו על אותו דבר בדיוק.