קודם אזעקה ואז בום חזק, ועוד בום, נפל ממש קרוב. אני במרתף, מזל, אם לא הייתי צריכה לקחת את טולי לממ"ד, וזה היה מציק לה ומבהיל אותה.
הלכתי היום להמטולוג, לראות איך לנהל את חיי עם הקרישיות יתר הזאת שלי - אסור לי להתקרב לגלולות נגד היריון, וכשאני אהיה בהיריון אני אצטרך להזריק מדי יום קלקסן, יהיה מגניב. אחר כך קפצתי לקניון, חשבתי לשתות קפה לפני שאני חוזרת הבייתה, לחובותיי כאם. הקומה העליונה של הקניון הייתה חסומה, ובתחתונה רוב החנויות היו סגורות. "מה קורה?" יניב מלכה שאל אותי. "איזה דיכאון לראות את הקניון ככה," עניתי לו ושנינו הנהנו, ואז הלכתי לקנות מגבונים, היה לי חשוב לעשות משהו שגרתי.
השכנים מהדו שלנו נסעו, יעל ותומר נסעו גם. אחי, שהגיע לביקור מארה"ב, מזנק לממ"ד בכל אזעקה ונלחץ גם מסתם סירנות, אני מתחילה לחשוב שאולי חוסר הפחד שלי מעיד על פיגור עמוק.
וגם הייתי רוצה להפסיק לחשוב על האנשים בצד השני. אני רוצה להיות מאלה שיכולים להגיד, "הם בחרו חמאס, שיזדיינו!" אבל אני לא יכולה. לכל ילד שמת הייתה אמא שאהבה אותו ואני לא מצליחה לשכוח את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
