יצאתי אתמול, בפעם הראשונה מאז הלידה, ללילה שלם. הכנתי את ההורים שבועיים מראש, השארתי את אהובתי הזעיקה בידיהם האוהבות, ושקעתי בדברים שכבר מזמן לא עשיתי, למשל להחליט אם להתלבש בצורה יותר מהוגנת או יותר זנותית (מהוגנת), האם להרכיב עדשות מגע או לא (להרכיב), ומה להדגיש באיפור, שפתיים או עיניים (עיניים). ברבע לשמונה יעל באה לקחת אותי. גם בשבילה זה היה לילה ראשון בלי תומר, וכמו שתי תיכוניסטיות מצחקקות ברחנו ללילה אחד מהמחויבות האהובה עלינו.
המסיבה התקיימה באיזה ישוב קרוב למודיעין, או כמו שאחי קורא לה "המקום שבורגנים הולכים למות בו". רוב האנשים שם היו בגילי, פלוס מינוס, וזה היה קצת כמו לראות עדר חיות פרא ששוחררו ללילה אחד מהכלוב - למרות שאני חייבת לומר שלראות אנשים בני ארבעים פלוס מינוס מקיאים כי הם שתו יותר מדי זה מחזה בכלל, אבל בכלל לא אלגנטי. המוזיקה הייתה די גרועה, אבל האלכוהול היה בחינם והצימאון לחופש כל כך גדול שגם לו היו משמיעים בלופ את אייר סופליי האנשים שם היו משתכרים ומשתוללים.
זאת הייתה חוויה די מעניינת, אף פעם לא הייתי במסיבה של גדולים - הנשים לבושות בבגדים יותר יקרים ופחות חשופים, כי כולן כבר אחרי כמה לידות, הגברים יותר קרחים ומכריסים, אווירת החרמנות מאוד מרוסנת, כי בכל זאת, בני הזוג שם, אבל מתחת לכל אישה שהלידות נתנו את חותמן בגופה וכל גבר שכבר שכח מתי היה צנום נמצא אותו תיכוניסט משתוקק מפעם, שמציץ קצת וממחר בבוקר שוב ירוסן.
בגלל שכולם שם זוגות זוגות, יש כל מיני מפלטים ארוטיים אחרים - ריקודים מאוד... אהמ? כאילו בצחוק לא עם בן הזוג, ומשחק תמים, שבו מעבירים קוביית קרח מפה לפה, סתם, בצחוק כזה, נו, כי נורא חם הרי. אז באיזשהו שלב העביר לי את קוביית הקרח בחור די חתיך, ובמחי לשון שהשתהתה שניות יותר מהנחוץ ונגיסה עדינה בשפה התחתונה שלי הרגשתי פתאום תחושת השתוקקות כזאת, במקום שישן כבר יותר מדי זמן.
ורק כדי לזכור את תחושת ההשתוקקות הזאת, היה שווה לנסוע ולראות אנשים מקיאים מאוד לא באלגנטיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
