לשאוף לנשוף

הרחוב שלנו ריק. כולו. טוב לא כולו, רובו. פורצים יכולים לעשות כאן אחלה מכה. אצלנו בבית ממשיכים במסורת ה-"טילים? bring them on!" אבל אחרי כמעט שבועיים בלי גן, גני שעשועים שוממים וקור גדול שאיימו להפוך את בתי הנעימה לפקעת עצבים ניורוטית קיבלתי הזמנה מאישה מהממת (וכוסית אש!) לבוא להתארח אצלה. שקלתי לסרב, כמו שסירבתי לכל ההצעות האחרות, כי בית לא עוזבים, אבל אז הגיעו יומיים רצופים של אזעקות בדיוק בשעת האמבט של טליה.

אחרי כמה שניות התלבטות  (אין יותר מדי זמן, 30 שניות) נשארנו באמבט. השיקול היה שלעקור אותה מהאמבט ולרוץ לחדר ביטחון יהיה חוויה מאוד לא נעימה, ובגלל שהאמבט לא בדרום, אז זה לא ממש מסוכן (אלא אם הטיל יכול לעשות סיבוב קטן ולהיכנס דרך החלון הקטון של חדר הרחצה.) אז אחרי היומיים האלה החלטתי שמגיע לנו קצת להיות בלי אזעקות, שלטולי מגיע להיות בגן שעשועים שהיא לא הילדה היחידה בו, ושבכלל, לראות חנויות פתוחות ואנשים בסבבה יכולה להיות חוויה מאוד מגניבה.

זאת פעם ראשונה שאני נוסעת ללילה עם הדיווה, כמה הייתי צריכה לארוז, אוף. לקחתי ממש מזוודה, וכולה הייתה מלאה בגדים של טולי בת טולילה, לי היו שם שתי חולצות וסוודר - דק, כדי לא לתפוס יותר מדי מקום.

תשמעו, היה דבש. קודם כל האירוח המקסים והמלבב שכלל טייק אווי מצפרא (אני גרגרנית? אני?), בית נהדר שעמד לרשותנו ושיחת בנות עד מאוחר. גם לשים את טולי בעגלה וללכת בידיעה שלא יהיו אזעקות, שלא אצטרך לעמוד כמו פוסטמה באמצע הרחוב ולחשוב, "מה אני עושה עכשיו?!". מזג האוויר היה לגמרי לטובתנו, פגשנו מלא אנשים שאנחנו אוהבות, אכלנו כמו חזרזירות, הלכנו, הלכנו ברחוב, התנדנדנו בנדנדות, ראינו ילדים וחנויות ושתינו מיצתפוזים בשדרה.

אבל אחרי יום חזרנו, למרות שהמארחת התאכזבה - ניסיתי להבין למה היה חשוב לי לחזור, ואני חושבת שזה מאותה סיבה שבגללה חשוב לי לגור באשקלון בכלל - כי המציאות שלנו כאן. נורא קל להיכנס לבועה בתל אביב - ואני בפירוש לא אומרת את זה בשלילה. כשגרים שם מאוד קל לחשוב שכל המדינה מלאה אנשים מגניבים ויצירתיים, ממעמד כלכלי סביר ובעלי דעות פוליטיות ותפיסות עולם דומות לשלי, אבל זה לא נכון. במדינה יש יותר אשקלונים מאשר תל אביביים, ומשום מה זה משהו שאני לא יכולה לוותר עליו.