אתמול בבוקר התעוררתי, צחצחתי שיניים, ניגשתי למחשב, הדלקתי אותו, הדלקתי את האייסיק ואיך שהאייסיק עליה, חיכתה לי פתקית מהבהבת מהעורכת רעת הלב: "קוקי, אני דורשת שתקראי את הטור של ספקטור, ואני מצפה היום לפוסט תגובה". היות ואני מאוד צייתנית מייד התכוונתי לקרוא ולכתוב, אבל אז נזכרתי שאסור לי להרגיל את העורכת רעת הלב לזה שאני עומדת בדד-ליינס, אז שיחקתי אותה אמיצה, וחיכיתי עד היום כדי לכתוב את התגובה. הא!
בינתיים, בעודי משחקת אותה אמיצה קראתי את הטור של הספקטורית, ומייד חככתי ידיים בהתלהבות, כי בניגוד לפוסט הקודם שלי, שעסק באלימות פיזית בין בני-זוג, תחום שאין לי מושג בו, ויי ויי ויי, כמה שאני מבינה באביוז רגשי, חבל לכולם על הזמן! ועוד יותר טוב, אני מכירה אותו על בוריו משני צידי המשוואה, מה שבכלל הופך אותי לבת סמכא בענייני אביוז רגשי.
בטור, למי שלא קרא, דנה כותבת על שתי חברות שלה, שיצאו עם בני זוג שבמשך שנים הקטינו אותן, וגרמו להן להרגיש נחותות, כדי לחזק את שליטתם בהן. עכשיו, אני, מה תגובת הבטן הראשונה שלי? "כוס אמא של המנייאק הבנזונה שככה עשה לבחורות הנהדרות האלה!", ועוד החברה שלה סיפרה שהיא בכוונה חיפשה מישהו נורמלי, חמוד, שלא יתעלף ממנה. מייד התחלתי לרחם על עצמי ולהיזכר במנייאק הבן-זונה שדאג להקטין אותי במשך כל התקופה שלנו ביחד, אבל אז מייד גם נזכרתי במנטרה שלי, וכעת בואו נחזור עליה שוב: מערכות יחסים הן דבר מאוזן בצורה מושלמת. אם אנחנו במערכת יחסים שעושה לנו רע, זה מכיוון שאנחנו צריכים, כרגע, להיות במערכת יחסים שעושה לנו רע. בגלל זה, אני לא מאמינה שהחברה הנפלאה של הספקטורית באמת חיפשה מישהו פשוט שיאהב אותה כמו שהיא. אם מההתחלה הוא היה נוזף בה על זה שהיא שמה יותר מדי סוכר בתה והיא נשארה, זה בגלל שהיא האמינה באמונה שלמה, ולא משנה כמה היא יפה ומהממת, שמגיע לה מישהו כזה. זה לא שבשלושת החודשים הראשונים הוא היה מפרגן ותומך ואז הוא הפך למפלצת. סימני המפלצתיות מתחילים להופיע מאוד מאוד מקודם.
מה שכן הזדהיתי אתו בכתבה, זה השכנוע העמוק של הבחורות שהן יצליחו להביא מזור לנפשו המסוכסכת של אהובן. זו תופעה נשית בד"כ, אבל לא רק, הכרתי מספיק גברים שלקו גם הם בתסמונת האביר על הסוס הלבן. אז עכשיו בואו נשנן את המנטרה הבאה: אי אפשר להציל מי שלא רוצה להציל את עצמו. ולמנטרה הזו יש אפילו הרחבה: ברגע שמישהו באמת רוצה להינצל, איכשהו, הוא יצליח למצוא את האנשים שיעזרו לו. כשרציתי להפסיק עם הסמים ערן התגייס להחזיק לי את היד. מה שכן חשוב בקטע הזה זו האפשרות להגיד, "עכשיו אני חלשה, תתמכו בי", ואז מסתנן המוץ מהתבן, ונשארים החברים והמשפחה, שמוכנים לשאת אותי על שכמם, עד תעבור אומללות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
