לשאוף לנשוף

אני זוכרת את הגראד הראשון (או שמא סקאד? או זלזאל?) שנפל כאן באשקלו, אפילו כתבתי על זה פוסט. השקיתי בגינה ונשמע "בום!" גדול, קצת מבהיל, האמת. עוד לא הייתה מערכת אזעקה באשקלון. גם את ה"צבע אדום" הראשון אני זוכרת, כתבתי גם עליו. אחר כך עברו לצפירות עולות ויורדות. בצדק. צפירות עולות ויורדות זה מלחיץ, אבל לשמוע "צבע אדום, צבע אדום" בקול נשי שליו להפליא, זאת כבר חוויה ממש לא נעימה.

לפני ההפוגה והמלחמה לא היה מאוד נעים פה. לא סבלנו מנפילות כמו בשדרות וישובי עוטף עזה, אבל בהחלט הייתי צריכה להבטיח לכל מיני חברים שזה לא נופל ממש כאן, אלא בדרום אשקלון ושזה בסדר לבוא לבקר אותי. מאז שהמלחמה התחילה עוד פחות נעים כאן. בעצם, לטולי מאוד נעים, מרוב ימי כיף במרכז עם אימא אני לא יודעת איך היא תסכים לחזור לגן. הנה, היום בבוקר היו שתי אזעקות, ואחה"צ כשלא היינו כאן נפל טיל ב"מוסד חינוכי". זה מאוד מטריד, לצאת לגינה, או ללכת לאנשהו וכל הזמן מנקרת בראש המחשבה שצריך להיות קרוב למחסה, שעדיף לא להיות בשטחים פתוחים. אלה לא החיים שאני רוצה לי או ליקיריי.

אחרי שאמרתי את זה ושילמתי מס שפתיים כאישה, כאדם וכתושבת מופגזת של דרום הארץ, אני רוצה לבקש מכל אלה שמדברים בשמי ויצאו למלחמה בשבילי להרגיע עם הרטוריקה המתלהמת, היא עושה לי כאב ראש. כפי שכבר אמרתי, החיים שלנו כאן כרגע לא נעימים, אבל עדיין יש לנו מים זורמים, חשמל, אספקת אוכל, וגם אפשרות להתאוורר ולחזור. במרחק רבע שעה ממני יש אנשים שאין להם את כל הדברים האלה.

ברצינות, כמה אנשים בדיוק מתו מפגיעות הטילים האלה במשך שמונה שנים? יותר מ-30? קשה לי להאמין. כמה אנשים מתו במשך פחות מעשרים ימי לחימה? קשה לי לספור. נכון, שכחתי, לנו כל מת חשוב והם סתם בהמות שלא רואים את המתים שלהם ממטר.

אחד הדברים שמשתמשים בהם כדי לסתום את פיותיהם של תל-הביבים שותי אקספרסו מנותקים וסמולנים הוא "נראה אתכם חיים בשדרות \ אשקלון \ עוטף עזה וממשיכים לחשוב ככה!" אז הנה, אני חיה כאן, אני נכנסת לממ"ד לפחות פעמיים ביום ואני חושבת ככה, למה שאני אפסיק לחשוב ככה? האם העובדה שמפגיזים אותי אמורה לגרום לי לשמוח במותם של ילדים ונשים? אני מאוד מקווה שלא. לפי הדיווחים של האו"ם 40% מהקורבנות במלחמה הזאת הם ילדים. כמובן, אפשר להגיב בחוכמולוגיות ולשאול מה זה בדיוק ילדים, ואם חמוש בן 13 הוא ילד או לוחם, ושבכלל, שלא ישתמשו בילדים כמגינים חיים. יודעים מה, נניח שהאו"ם טועה ומטעה ורק 10% מהקורבנות הם ילדים, זה לא נתון שאני יכולה להרגיש טוב לגביו.

אני קוראת טוקבקים ומבינה שהפכנו לבהמות. השמחה לאיד על המתים מצמררת אותי, אני קוראת את האנשים האלה ויודעת שאם אי פעם יגמרו הבעיות עם שכנינו, אני אעמוד במקום די גבוה בתור כדי לקבל את תשפוכת השנאה שלהם. הם מגעילים אותי עד עמקי נשמתי. אני מנסה לשכנע את עצמי שהם לא באמת חושבים ככה, שהם רק כותבים ככה בשביל הטוקבק, אבל אז קבוצת חיילים נכנסת לקרב בצעקות "מוות לערבים!" ואני יודעת שהנה הם, הטוקבקיסטים.

ולא, אני לא נגד הלחימה בכלל, אני לא פציפיסטית, ואני מאוד שמחה שהמקל שלי הרבה יותר גדול מהמקל שלהם, כזאת אני, תאבת חיים. אני גם יודעת שלו המצב היה הפוך אף אחד מאתנו כנראה לא היה נשאר בחיים - וזה לא בהכרח קשור לעוני הנורא שלהם, או לכיבוש המזוויע (והוא מזוויע) ערבים הורגים ערבים בכמויות שלא ייאמנו בכלל, יש יותר מדי טרוריסטים ערבים שלא גדלו בעוני ובכל זאת בחרו בדרך הזאת (עיין ערך 11\9) ויסלח לי האל, אבל אני חושבת שיש בעיה מאוד גדולה בשילוב בין אסלאם וערביות, התוצאות הרות אסון בכל מקום כמעט, ובמדינות בהן הם לא טובחים זה בזה בד"כ יש משטר שמחזיק אותם ממש, אבל ממש קצר.

אבל כל זה לא משנה, זה לא משנה כי אני לא רוצה לחיות בחברה שבה רצח על רקע כבוד המשפחה הוא דבר מקובל, אני לא רוצה לחיות בחברה שבה כל דאלים גבר, אני לא רוצה לחיות בחברה שבה נשמעות צהלות כשאנשים מתים - ולא כל כך לאט אנחנו מתחילים להפוך לחברה כזאת, ובחברה כזאת אין מקום בשבילי, וזה מאיים עליי הרבה, הרבה יותר גדול מאשר הטילים האלה שיורים עליי.