מה שאני עומדת לומר עכשיו יהיה כנראה מאוד לא פופולרי, אבל בגלל שאני ידועה בנטייה שלי ללכת למקומות שאחרים לא מעיזים להתקרב אליהם, אני אסתכן שוב: בשלושת השבועות בהם לטולי לא היה גן, היה לנו ממש, אבל ממש כיף ביחד. נסענו המון לעיר הגדולה, הסתובבנו, וגם כשהיינו בבית היה לנו סבבה לגמרי. גם הסבים שלה נהנו משנת צהריים משותפת מדי יום, בין שלוש לחמש כולם היו פורשים למיטה, סבא מצד אחד, סבתא מצד שני, ובאמצע ילדה פרושת ידיים ומבסוטית. באופן עקרוני, פתאום נהיה ממש כיף, היא כזאת ילדת פלא, באמת, אתם צריכים לראות אותה מסתובבת עם הליכון הדחיפה שלה, מנופפת ואומרת "ביי ביי" לכל מי שמחייך אליה ברחוב. או איך היא נעצרת ומצביעה לעבר עלה, ושוב אני צריכה להסביר לה שזה עלה שנשר מהעץ, ולהראות לה איזה עץ. יש לה גם מנהג מצחיק נורא, לשחק אותה גיבורה על כלבים וחתולים, אבל ברגע שהם מתקרבים אליה היא נצמדת אליי, וכשהם משתעממים והולכים היא עומדת ושואגת בעקבותיהם, "האו האו!", שזאת כנראה דרכה להגיד, "יאללה, בוא, בוא אם אתה גבר, חת'כת קוקסינל!"
אז זהו, למרות שחשבתי שאני מחכה שהגן יתחיל, כשהגננת התקשרה להודיע לי שחוזרים נורא התבאסתי, ועוד יותר התבאסתי כשבכניסה לגן היא טמנה את הראש שלה בין הרגליים שלי ואמרה בנחישות "די!" אבל למרות שפחדתי שאני אצטרך לסגל אותה מההתחלה, כבר ביום הראשון הכול היה בסדר, מסתבר שהזעיקים האלה פחות אהבלים מכפי שהם נראים.
אז הנה, אחרי שלושה שבועות של מקלטים ונסיעות התאווררות חזרנו לשגרה, ואני מקווה שהשגרה הזאת תימשך. מותר לייחל שזאת תהיה הפעם האחרונה, או שבמציאות שלנו אמירה כזאת גובלת בפיגור?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
