לשאוף לנשוף

עד גיל 14 קראתי ספרי שואה בבולמוס. מה שהיה בספרייה של בית-הספר לא סיפק אותי. התסבוכים של אנה פרנק, או הילד המתחבא ב"האי ברחוב הציפורים", לא ריגשו אותי. רציתי פורנו שואה הארד-קור, תיאורים של תינוקות מוטחים על קירות, הסברים מפורטים של מה מנגלה עשה, תיאורים של מוזלמנים, אנשים שקורעים זה את זה למוות בשביל פרוסת לחם, כאלה. אחר כך אבדה לי היכולת לצרוך או לראות שואה. כשראיתי, ממש בטעות, את "הפסנתרן" (מסכן אדריאן ברודי, עם כזה פרצוף ז'ידי, אם היה חי באותה תקופה, אפילו אם הוא היה בנדוד של היטלר היו שורפים אותו), או עוד יותר בטעות את "סאנשיין", הסרטים האלה ליוו אותי ימים אחר-כך עד כדי החלטה נחושה לא לחשוב עליהם.

ניסיתי להתחיל לקרוא את "קדיש לילד שלא נולד", ואת "הזהו אדם", ועל שניהם ויתרתי. בקיצור, מה עושה בחורה עם שואפוביה מפותחת? לוקחת סמינר "שואה וזיכרון".

תירוץ רשמי א:

רק זה הסתדר לי במערכת

תירוץ רשמי ב:

מיקי גלוזמן האליל מעביר את זה

האמת? לא יודעת, אולי רצון להתמודד? תמיד נדהמתי מכמה השואה חיה בעולם האסוציאציות הציבורי שלנו. פעם נסעתי עם המלכה האם ביום חורף, במכונית שרק התחילה להתחמם, ופתאום, בלי קשר לכלום? "תחשבי איזה מסכנים הם היו בשואה, היה הרבה יותר קר מאשר עכשיו, ולא היו להם בגדים בכלל", שלא לדבר על נסיעות ברכבת, או אנשים שמחכים בתור למסעדה.

מעניין מה גרם לי לאבד את היכולת להתמודד עם הנושא. אולי עם הגיל האמפטיה עולה, כשבד בבד יורדת היכולת לחוות סבל, גם אם זה סבל במסווה אמנותי? בינתיים קראתי את ע"ע אהבה, אייכמן בירושלים (מעולה, מומלץ בחום), איזה ק.צטניק אחד (סופר מחורבן, שככה יהיה לי טוב) וכעת אני עומדת בפני הגביע הקדוש של השואה: פרימו לוי. אני מקווה לעבור את זה בשלום, למרות שלא נעים לי להודות בזה, אבל נראה לי שככל שאני קוראת יותר שואה, הרגישות מתקהה.

זה אפילו לא היה הנושא המרכזי שלי להיום, היום, ילדים, נתמקד באנשים שפוחדים \ לא מאמינים \ אין להם זמן \ לטיפול. זה יכול להיות כל טיפול, פסיכולוגי, רפלקסולוגי, מה שלא יהיה. בגדול, הכוונה לאנשים שפוחדים לחטט בבפנוכו של עצמם. גם זה עלה בעקבות השיעורים של רנן. מדהים, הסימסטר יש לי רק שני מרצים (בארבעה קורסים) ושניהם נפלאים. בורכתי.

היום עסקנו במיתוס אסקימואי, "אישה שלד", (נמצא ב"רצות עם זאבים), כשיעל ניתחה את המיתוס מבחינה פסיכואנליטית. איכשהו הגענו לצורך בטיפול, ומישהי אמרה, אבל זה לוקח המון זמן", ויעל ענתה לה, "נכון, אבל מה עדיף? לסבול כל החיים מהיפוכנדריה, או להשקיע שלוש שנים כדי לטפל בעניין, ולשפר את איכות החיים אחר כך?".

הכרתי אנשים שסירבו ללכת לטיפול כי "הם לא מאמינים בזה", הכרתי אנשים שסירבו ללכת לטיפול כי "אני לא רואה שזה עזר למישהו", הכרתי אנשים שסירבו ללכת לטיפול כי "זה יקח המון זמן, ואני צריך שהבעיות יפתרו מהר".

אוקיי, מודה, כיום אני לא מאמינה גדולה בפסיכולוגיה, אבל זה בגלל אכזבה ממוקדת מפסיכולוגית מסוימת, בשלב מאוד מסוים, אבל אני בטיפול אחר, וגיליתי שכן, זה איכשהו עוזר, לא מעט.

לפני כמה שבועות מישהו הסביר לי את ההבדל בין ניורוטי ופסיכוטי: הפסיכוטי חושב שהעולם לא בסדר ולא שם לב שהבעיה אצלו, בעוד שהניורוטי מודע לכך שהבעיה אצלו, ומוכן לעשות הכל (לאו דווקא דברים בריאים) כדי להיפטר ממנה.

מה באמת עוצר את סרבני הטיפול? (בהנחה שכסף אינו בעיה, אין להתעלם מהאספקט הזה) בשלב מסוים הפסיכוזות הופכות להיות כל-כך אנחנו שמפחיד להיפטר מהן? כל כך מפחיד לגלות מה המקור, ואולי להיות מישהו קצת שונה? למה אנשים מתייחסים בכזו אימה לחיטוט בנפשם?