תמיד תהיתי על מה ערסים ובנות-זוגם מדברים, לא שאני תמיד מדברת על דה-סוסייר, אבל בכל זאת, על מה? התהייה נפתרה כשראיתי את הסרט (הקטן והמצוין) "בית"ר פרובאנס", שם, השחקן, ששמו אינו מוכר לי, אומר לאסנת חכים הנהדרת, "את יודעת, בפרובאנס יש שדות של לבנדר עד קצה האופק", ואסנת, תוך לעיסת מסטיק נמרצת, עונה לו במבט בוהה, "וואלה?".
אני מתה על המילה הזו, וואלה, היא באמת מתאימה לכל מצב.-
"אני חושבת שאת פסיכית!" - מבט זועם, וואלה?!
"את נורא יפה" - מבט ביישני, וואלה?
"שכחתי לשלם חשבון טלפון" - מבט אמפטי, וואלה.
אבל רק היום, כשראיתי "אהבה זה כואב", הבנתי עד כמה הוואלה הזו מרדדת לנו את השפה, או עד כמה המילה הזו נועדה לכסות את ערוות שפתנו הדלה. "מה את אומרת?", "מה שאתה שומע", "וואלה?", "וואלה!". ככה נשמעים רוב הדיאלוגים בסדרה.
ככה אנחנו נשמעים? ככה אנחנו נראים? חבורה של עלובי נפש עלגים, שפוחדים להגיד מה הם מרגישים, שלא מסוגלים לבטא את התחושות שלהם, אז אנחנו מסתפקים ב"וואלה" עלוב? מפחיד אותי לחשוב על זה.
עוד שינוי מבהיל שעובר עלי, אחרי שהתחלתי להגיד מה אני חושבת: התעורר בי רצון לגעת באנשים, פיזית. מדובר בי, שחיבוקים עד עכשיו הביכו אותי למוות כמעט. פתאום אני מסתובבת ומחבקת את אמא שלי, את האחים שלי, והגרוע מכל: כמעט חיבקתי את הט', שהיא נבוכנית חיבוקים מובהקת. מזל שכשהיא ראתה שאני מתכוונת לעשות את זה היא נעצה בי מבט של, "תקשיבי כלבה מחורפנת, את נהיית לי פה דביקה ואני נושכת אותך בעורק הצוואר", אם לא, מונדייה, איזה סיטואציה ביזארית הייתה נוצרת שם.
לא צריך להגזים, לא נהייתי פוצי מוצי דביקה, אבל פתאום בא לי שהאנשים שאני אוהבת ירגישו את זה ממש. שוין. בשלב הבא אני אתחיל לאסוף מכתביות או משהו. נו, לפחות זו ש תהיה גאה בי.
וכשיגמרו לי ההגנות, איך אני אעמוד מול העולם ערומה, בלי שכבה עבה של ציניות וסקרזם שתסוכך עלי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
