נראה לי שזה הגיל שבו הורים מתאהבים באמת באמת בילדים שלהם. לא שלא הייתי מאוהבת בה קודם, אבל קודם זה היה קצת כמו להיות מאוהבת בחיית מחמד קצת ניג'סית, כאילו, כמה אפשר היה לתקשר איתה? אבל אז הגיעה המלחמה וגיליתי שאני נהנית, ממש נהנית לבלות עם טלולה בל, ומאז זה רק הולך ומשתפר, עד כדי כך שוויתרתי על בייביסיטר פעם בשבוע אחרי הגן, כי אני מרגישה שגם ככה לא יוצא לי להיות איתה מספיק.
כבר זמן מה היא יותר פעוטה מתינוקת, אבל עכשיו הכול טס, יש לה אוצר מילים, והיא כבר יודעת להבהיר מה היא רוצה, נגיד, אם היא מצביעה לעבר הצבעים אז היא רוצה לצייר, ואם היא מביאה את "איה פלוטו" אני יודעת שאני צריכה לקרוא ולחכות שהיא תגיד "הב הב!" אחרי שפלוטו קרע את החבל ונשא רגליו.
יחד עם זה היא מתחילה להיות עיקשת יותר, נגיד, כשאני מאכילה אותה היא דורשת כפית משלה, וברוב כישרון מצליחה להכניס לפה 50% מהאוכל, שזה די יפה, נראה לי. היא גם מסוגלת לפצוח בצווחות כי אני מפריעה לה לעשות רה-אורגניזציה במדפים של הסופר, כנראה זה השלב המקדים לטנטרומים המפחידים.
השבוע היינו אצל אורטופד כדי לוודא שהיא לא הולכת כי לא בא לה ולא כי יש בעיה, והבוז שבו היא נפנפה לו ופלטה "ביי ביי" כשיצאנו מהקליניקה שלו קרע אותי. כן, היא גם פיתחה פחד מרופאים.
הארטופד ניסה לנחם אותי בזה שאמר לי שהאחיינית שלו התחילה ללכת רק בגיל שנתיים. אני לא מבינה איך הידיעה שהאחיינית שלו אה-ביסלע מפגרת אמורה לנחם אותי. בכלל, זה קורה הרבה עם ילדים. תמיד מישהו יספר על האחיין, או הבן של השכנה, או בן של חברים שעד גיל חמש היה טמבל גמור, ואז פרץ כמו גייזר! נכון שהילד *שלהם* התחיל ללכת בגיל עשרה חודשים ובגיל שנה פתר תרגילי חשבון מורכבים, אבל ברור שלא כל הילדים יכולים להיות מבריקים כמו הילד *שלהם*.
בקיצור, נראה לי שזה איכשהו עונה לשאלה למה אני לא כל כך כותבת. פתאום אני קוראת מה שכתבתי כאן, ומה שלי נראה כמו קסם מופלא הוא בעצם הדבר הכי פשוט וטבעי בעולם, מה כבר יש לכתוב על קטנטונת מושלמונת כזאת, שאני מקווה שאני מחזירה לה ולו עשירית מהאושר שהיא גורמת לי? ושבריאות זה הכי חשוב, תמיד? הנה, כתבתי.
בקשר ל"דם אמיתי", אני כבר בפרק חמש. כל לילה אני לוקחת את הלפלופ למיטה, מדליקה סיגריה (אחרי שצחצתי שיניים, אני ממש חיה על הקצה!) וצופה לי בסבבה בעוד פרק. הדמות האהובה עלי, מן הסתם, זאת טרה, כמה בנאלי. אבל מעבר לסיבות שבגללן היה ברור שהיא הכי תמצא חן בעיני, כמו התבונה, הציניות, והכישרון להתאהב בגברים שלא ממש שמים עליה, אני חושבת שהיא אחת הנשים הכי יפות שראיתי.
דווקא על סוקי אני לא כל כך סגורה, אני חושדת בה שהיא מפגרת קצת. כששטחתי את התיאוריה בפני אחי הוא אמר שגם לו נראה שיש לה ליקוי מנטלי כלשהו, אני מקווה שבהמשך יתברר אם היא באמת אהבלה או שלי סתם יש סטיגמות נגד בלונדיניות שמסתובבות כל היום במיני או במכנסיים קצרצרים. חוסר החיבה שלי לסוקי מבאס אותי קצת בגלל שאת אנה פקווין אני ממש אוהבת. אבל בעצם זה מעיד על היותה שחקנית טובה, לא? עובדה שהחיבה שלי אליה לא מצליחה לגרום לי לחבב את הדמות.
הצפייה היומית החזירה לי את אובססיית הערפדים, ומה שמצחיק זה שעכשיו שאני אמא אני נורא מרחמת על הערפדה הילדה ב"ראיון עם הערפד", ששיחקה אותה קריסטין דאנסט הזעיקה, ואני לא יכולה להפסיק לחשוב עליה, ערפדה קטנה וקטלנית שכמותה.
מכאן לשם מצאתי את סטינג שר כאן את
moon over bourbon street,
שזה אחד השירים שאני הכי אוהבת.
אם שכחתם: yes stars, יום שלישי בעשר וחצי.
השבוע "יס" עולים לשלב הבא בקמפיין השיווקי לסדרה, וביום שלישי בכל מיני ברים ישיקו את המשקה tru blood, כן כן, הבאנים שקופצים בכל מקום מפרסמים משקה אמיתי, לא רק את הסדרה. למי שבעניין, כאן אפשר יהיה להשיג את זה.
אני דווקא אשמח לקבל דיווח על הטעם ועל איך זה נראה, פשוט, אתם יודעים, חיי הלילה שלי אפעס...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
