לשאוף לנשוף

היום הקפצתי את אחי לתחנה המרכזית, ובדרך חזרה השמיעו את "מבול" של רונה קינן.

נכון יש שירים שמתקשרים רק לאנשים מסוימים? אז השיר הזה קשור למישהו שמאוד אהבתי. היה לנו קשר חולני לתפארת, שהזיק לשנינו עד מאוד. גרושתי שלחה לי את השיר כשהייתי בשלהי הקשר עם הבחור ההוא, וכמו כל שיר ממש טוב, הרגשתי שרונה כתבה אותו עליי. הרי אי אפשר באמת לדעת להרפות או לאהוב פחות, נכון? יש דברים שצריכים להיות מוחלטים.

מעבר לכאב הנוסטלגי המתוק שהשיר הזה תמיד מעורר בי, חשבתי על הפוסט של אינדי, ואיך ההתבגרות מביאה איתה תבונה. היא כתבה שם על בחור שלא התאהב בה. הוא היה מוכן לתת לה את כל המסביב, אבל לא את המהות, ואינדיקה הבינה שזה לא מספיק וחתכה. אני תוהה איך הייתי מתנהגת במצב כזה. פעם פעם הייתי מתאבדת שיעית לתוך מערכות יחסים, and than came Uriel, שבהרבה מאוד מובנים הראה לי איך זה צריך להיות.

פיתחתי עמוד שדרה ואהבה עצמית חזקים מספיק כדי לדעת כמה המהות עקרונית? באמת הפנמתי שאי אפשר לאהוב פחות? זה באמת מסקרן אותי, וגם מסקרן אותי לדעת אם במצבי החדש יצא לי לבדוק את הנושאים האלה מתישהו, או שמא כדאי להמשיך להדחיק את כל החלק הזה. קצת מפחיד אותי, אולי הפכתי לסחורה לא ראויה בשוק הזוגיות.